Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 63

63 פרורים אשר בראשיתם אינם נראים כנוגעים בנחלת העבר, ועל כן יכבשו להם דרך בנקל; אך מכיון שנכנסו אל הלב ונתאזרחו בו, אינם נסוגים אחור עוד, אף אם יפגשו על דרכם באיזו מבריותיו של העבר העומדות לשטן להם,אלא אדרבא,לאט לאט הם מוצצים לשד הבריות האלה, עד שנעשות ״עצמות יבשות״, ואז די בנשיכת "רוח" כל שהיא להרחיקן לגמרי, בפעם אחת, מעל דרך החיים. כך היא המדה כשהחיים מתפתחים מאליהם, בלי דחיפה פתאומית, מלאכותית; אבל לפעמים יקרה, ביהוד כשאלות רבות־ערך, שאנשים חכמים הרואים את הנולד יקדימו לראות ולהראות גלוי לכל את הסתירה שבין.העבר וההוה באיזה מענפי החיים, בטרם עוד הצליח האחרון להחליש במסתרים כהו של הראשון. מנלי־סור האלה הם תמיד מבעלי הקצוות, בלומר: הללו שמהלך־חייהם נרם להם שתהא ״הכרתם הפנימית״ בענין זה מורכבת רק מיסודות של עבר בלבד או של הוה בלבד, ואלו ואלו דנים נזרה שוה מנפשם על החברה כולה ורואים על בן נם בה רק חצי דבר: כח העבר בלבד או כח ההוה בלבד, וכשם שהם עצמם דחו בנקל את האחד מפני השני, כך הם מאמינים שלא יכבד לגרש את החלק השנוא להם נם מתוך חיי החברה על ידי גלוי הסתירה שבינו ובין החלק האחר. ובין שנתעוררה תנועה זו מצד בעלי העבר ובין מצד בעלי ההוה, מביאה היא את החברה במבוכה רבה, בהכריחה אותה לבקש תשובה על השאלה: "מי נדחה מפני מי?״ בעת שנפשה קשורה עוד בשניהם יחד ואין בה בח לדחות לא זה ולא זה. לפעמים תנסה אז אמנם להשתיק ביד חזקה קולו של זה או זה, העולה ממעמקי לבה, ולחיות איזה זמן רק על פי מצוותיו של אחד מהם בלבד; אבל עד מהרה ישוב נם השני להרים קולו בכח, והחברה מוכרחת לשמוע, לא תובל להתעלם. השאלה הגדולה, הדורשת תשובה בחזקה, היא אז איפוא 5 איך אפשר לעבוד באחד שני האדונים האלה המתגרים זה בזה? ומה לא יעשה ההכרח! גם לשאלה קשה כזו הוא מוצא תשובה. חכמי־החברה מתחילים אז לפשר ולתוך בין העבר וההוד,, מלבישים את הראשון מחלצות חדשות או שמים מסוה על פני השני, למען לא יראו זה את זה בצורתם האמתית. ואע״פ שמחלצות העבר אינן מכסות מערומיו אלא בדוחק והמסוה שעל פני ההוה מלא נקבים נקבים, הנה יספיק לה להחברה נם המועט הזה, בתור אמצעי ז מני, אשר ימציא לה מנוחה עת ידועה ויתן לה להתרגל מעט מעט בעבודת שני האדונים באחד, עד כי תניע השעה שלא תצטרך עוד לשום אמצעי מתוך ביניהם. כי אמנם, על ידי ההרגל יכול האדם להניע למצב זר ונפלא כזה: הקרעים שבנפשו לא נתאחו כלל, אבל כעין מחיצה קמה ונצבה במקום הקרע ומבדילה בין העבר וההוה, באופן שכל אחד מהם