Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 62

פ ר ד ם 62 יחד להאיש הפרטי את המצוות החברתיות בשפה אחת ובדברים אחדים. ועל כן יכול אז האיש הפרטי לחיות בשלוה ונחת במצב תרדמתו, להתנועע בל ימיו בתוך החוג הצר אשר חנו שניהם מסביב לו, ולהחשב עם זה בעיני עצמו. כבן־חורין, מבלי דעת ומבלי הרנש עד מה מאותן השלשלאות של ברזל .שהוא אסור בהן. אבל לא תמיד השנים הן בתקונן. יש אשר (מסבות שונות, שאין כאן מקומן) תנשב פתאום רוח חדשה באויר החברה מאיזה צד ותביא אל קרבה רעיונות וחפצים חדשים אשר לא שערום אבותיה. האורחים הזרים האלה באים ודופקים על פתחי הלבבות ומבקשים להבנם, ומיד יוצאים לקראתם מכל חדרי־הלב האזרחים "בני העבר׳/ בוחנים ובודקים אותם; אם לשלום או למלחמה באו, וכשאינם מוצאים בם שום פסול אלא זרותם בלבד, נותנים להם רשות, אם נם לא תמיד בעין יפה. להכנם ולשבת במנוחה באחת הפנות, באופן שלא יפריעו אותם, את האזרחים, מעבודתם וממשלתם. בראשונה מקימים האורחים תנאי זה, יושבים לבדד בקרן זוית ואינם לוקחים חלק בהנהגת החיים הפנימים; אבל לאט לאט הם מרחיבים נבולם יותר ויותר, שרשיהם מתחזקים וענפיהם מתפשטים, וברבות הימים, והנה נם הם היו לבעלי־בח, למושלים ומצוים, ל א ז ר ח י ה הו ה. ואז הם יוצאים ממחבואם, מתיצבים על שדה־החיים בכל קומתם וצביונם, ובמצבם החדש הם פוגשים עוד הפעם באזרחי־־העבר. הפגישה הזאת, של שני מיני האזרחים, מביאתם לפעמים לידי אחוד, ורעות, כשהם מוצאים תועלת אלו באלו עמו שכן כרתו ברית ביניהם תורת ההיפנוטיסמום ואמונת הספיריטיסמום בלבות אנשים חכמים ידועים). אבל יותר רגיל הוא שתהיינה תוצאותיה איבה ותחרות, בהגלות אז פתאום סתירה פנימית בין תכונותיהם ומגמת פניהם של אלו ושל אלו, סתירה שנתעלמה מן העין בעת הפגישה הראשונה, כשההוד, היה עוד קטן ודל ותכונותיו לא התפתחו עוד בל צרכן. לאושר האדם, דרכה של סתירה זו להתפרץ בגלוי לאחר שבבר נגמרה בסתר, כלומר: לאחר שכבר הספיק ההוה לא רק להכות בעצמו שורש עמוק בלב, כי אם נם לחתור בחשאי, בלי דעת נפש, חתירה עמוקה תהת שרשי אותו "העבר" המתנגד לו, ורק באשר בבר הקיפה החתירה את זה האחרון מכל צדדיו ואין לו עוד על מה להשען, יפקח האדם את עיניו ורואה מה שבבר נעשה בו בלי ידיעתו, רואה חורבה נוטה לנפול במקום שהאמין עד בה לראות בנין חזק. ואף אם ידאב לבו למראה עיניו,הנה מוכרח הוא אז להכיר ולהודות, כי הנעשה אין להשיב. ובכן יתנחם בעל ברחו, ופצעיו הפנימים ירפאו בזמן קצר. חזיונות מעין זה מצויים הרבה בחיי האומות הנאורות, והם המה ביחוד מה שרגילים הסופרים לקרוא "רוח העת", אשר בשמה הם דורשים ולה הם מיחסים שנויים שונים בחיי החברה. הרוח הזאת נולדת תמיר על ידי חרושים קטנים שמחדש ההוד,,