Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 59

59 צי6י 1,יצ^ ונופלין; לשונו נשקפת מתוך פתחי פיו ורוח נשימתו מנחיריו כעשן יוצא. הוא טורח ומעמל את נפשו בכל מאמצי כחו, להספיק מים.בשביל עם מקדשי שביעי, ובעליו על ימינו הולך ומכהו מכה רבה, מחלק לו חבלים ופצעים ברצועה שבידו ומקללהו קללה נמרצת. נסתכלתי בבריה העלובה הזו ונבהלתי - זה הוא סוסי הדל, שעבד אותי שנים רבות באמונה, ועתה אוי, מה היה לו ומה משחת מראהו! אחוריו נפלו, אין שערות בזנבו, עורו צפד לעצמו, כלו פצע וחבורה ומכה טריה, ועין ימינו נגרה. אף הוא עמד והעיף עינו בי באנחה יוצאת מקרב לבו. במבטו זה הביע לי מה שלא יוכל• איש לדבר; בו נשמע שיר של פגעים,קינה על צרותיו ועל גורלו הרע ומנת חלקו בחיים, קול שוד וזעקת שבר: הוי, הוי על האדם, שמקשיח לבו מבשר ודם, יציר כפיו של רכון העולמים כמותו, מעבידו בפרך וממרר את חייו ומצערו בענויים מסורים קשים! בו נשמע קול קורא בדמע ואנקה: שלום עליכם, אדוני מענדעלי, אני סופך, שהייתי עובד אותך מעודי באהבה, ומשא ספרי ישראל עמך היו לי תמיד לרצון! ובו נשמע מוסר כלמתי: הוי, אדוני, למה עזבתני? זו עבודה וזו שכרה!- ועוד הוא נאנק ומתאנח בשברון מתנים, ובעל החבית דוחקו במקל ורצועה, גוער בו ומגבלו: הוי פנר מובס, הוי נבלה סרוחה, הרימה פעמיך ולך למיתה! .לא יכלתי לראות בצרת נפשו של סוסי, שבשבילי באה אליו הצרה הזאת, ואמרתי: עוד גואלך חי! במוצאי מנוחה המצאתי לסוסי רוחה והוצאתי אותו מתחת סבלות שואב המים, ואני הולך ונוסע עתה בכל תפוצות ישראל כבתחלה. 17