Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 47

47 בימיי הרעש יצר הרע במותו. אוי לי, נצחני יצרי, וכדונג מפני אש נמס בטחוני מפניו. הרגשתי בצרות נפשי, ברוע עניני ובאבוד זמני לבטלה, ונתעצבתי בלבי. ומתוך צער וינון הייתי מקטני אמנה ודרשתי הכל לגנאי. פעם אחת הייתי יושב באכסניא שרוי בצעה וכשנשקפתי בעד החלון נזדעזעו אברי ממראה עיני. רבי ליב המלמד, בן־זוני, מטייל בפרהסיא ברחובה של עיר עם מטרוניתא אחת לימינו, ולועז אחה במלבוש נכרי ובקפילו״ש, לשמאלו, והם, מדושני עונג, מסיחים ומלהגים בהתלהבות משונה, והדברים שמחים. המטרוניתא פניה פני להבים דוחפתו מזה, והלועז דוחפו מזה, ורבי ליב המלמד מהלך ברגש, שפתותיו רוחשות, מוליך ומניע אצבעו ודוחף את שניהם בשתי זרועותיו. שולי קפוטתו מתבדרין ופורחין אילך ואילך, וזוג רגלים מלובשין תחתונים מפרכסין ונראין מבחוץ. באיש שדעתו מטורפת הייתי באותה שעה, תוהה ומשתומם ואיני מבין מה המראה הזה לפני. סבור הייתי, אפשר שחולם אני, וכיון שבדקתי את אברי נופי במשמוש היד, ראיתי שאין הדבר חלום, אלא ברור הוא כשמש בצהרים, שזהו ליב המלמד, הוא בכבודו ובעצמו, בכל חושיו ושס״ה גידיו. רבונו של עולם, אמרתי בלבי, אפשר אמת הוא מה שהבריות אומרין, שפתחו של ניהנם בק״ק שיחור הוא, והשטן מרקד שם ומחטיא בני האדם, אבל השטן, שפקח הוא, מה ראה לשטות זו, שיהא קופץ על נפש זו, כגון רבי ליב מלמד, ומטפל בה. מלא רוגז ותרעומות עמדתי ממקומי והתחלתי מהלך ארוכות וקצרות בחדרי, אחרי כן עליתי ונשתטחתי על מטתי, כדי שתתישב דעתי. אחרי שעה קלה נכנס רבי ליב המלמד אל הבית דחוף ומבוהל, כיהודי זה שבא להקביל פני חברו ברגל. פניו מבהיקים, עיניו מזהירין ומשוטטין, ונראה שלבו שמח ונהנה הנאה משונה. עשיתי בערמה, באלו אני מתנמנם, ובתוך כך הייתי משגיח לו ולמעשיו. רבי ליב בא ועמד סמוך למטתי, וכשראה שאני ישן נרתע לאחוריו, התחיל פוסע בחדר פסיעות קטנות על ראשי אצבעותיו. אחר כך הפשיט את קפוטתו של חול ולבש זו של שבת, לאחר שבדק אותה יפה יפה בעיניו, והיה ממשמש בפאותיו ובזקנו ומתקן ומישב על ראשו את הכובע, ומתננב אגב ומביט תמונתו באספקלריא שעל גבי הכותל, ומתוך פניו השוחקות נכר, שדעתו נוחה ממנו וטוב לו. אפשר הוא, שרבי ליב המלמד מצא באותה שעה חן בעיני עצמו, בכל הנשים המכוערות, האומרות בלבן, בשעה שהן מתקשטות כנגד האספקלריא, שיפהפיות הן ואין דוגמתן בעולם; אבל, מודה אני על האמת, שבעיני לא מצא חן כל כך, ואדרבה קישוטו זה היה מנוולו, ואותו המאורע נרם, שיהיו איקונין של יוסף הצדיק וזליבה נדמין לי עם קלסתר פניהם היפות. וכשחזרתי ונסתכלתי בליב המלמד כמו שהוא, מלובש בגדי שבת, הכסיפו פני, ושתי הרגשות של כעם ושל שחוק היו משמשין בנפשי בערבוביא. וביון שבן זוגי זה יצא החוצה, מיד ירדתי מעל מטתי ונתתי את קולי בשחוק מר.