Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 45

45 בימי הרעש כשעמדתי משנתי בבקר הייתי כשכור מקיץ מיינו; פניו זועפים, כועס ובז לכל דכה ומקטרגו במרת הדין, רבי ליב המלמד השכים והלך לעבודתו - להתפלל בצבור / לשמוע שיחות הבריות ולהשתדל בעסקו. והיה מזדרז כל כך; עד שלא השפיק להעכיר הזוהמא מקפוטתו המלוכלכת; כאלו מציאה נראה לו שם ונתירא; שמא יבא אחר ויזכה בה. והיאך ניזון זה; אם כבר כלתה הפרוטה מכיסו? - שאלה זו אין לה מקום בכלל לגבי יהודי; שנשמתו אך בנם עומדת ומתקיימת בגופו. הוא חי בעל כרחו; בכה הדחיפה הזו; שבאה לו בשעת יציאתו מבטן לאויר העולם * הוא חי באמונתו ובכה הבטחון " בעל החלומות הלזה - ואשרי האיש שככה לו בעולמו. אבל מה סופו של זה שכמותי, שמתפתה משכלו ונמשך אחריו לדברי חקירה עמוקה? סופו - צער ויסורים קשים, שתי דרכים לפני האדם: או הוי יהודי ברבעי, בטח בכל לבבך; ולך לך בעינים עצומות אל אשר ישאך הרוח; בלי שום טענות ומענות - וחיה; או; אם תתחכם הרבה: דין הניה לי והשכל מקרבו; ודין לא הניה לי ואינו על פי דרך הטבע - ברך אלהים ומות. טענותיך הבל הן, אין שומע לך... אמונה סמויה ובטחון עומדין לו להיהודי הנעלב בשעת דחקו; כסם זו המפיל שנה על החולה; שלא ירגיש כשחותכין לו המכה באיזמל; ואם לאו; הצער הרבה מאד וגדול הכאב מנשוא. כמדומה; אין בכל העולם בריה אומללה יותר מיהודים מתחכמים. הם מרגישים חטוטרת על גב חוטמם ומתביישים מפני עצמם; ושאלת מה הבריות אומרים עליהם - היא היתוש; שמנקר במוחם תמיד. ידוה הלב לראות; איך יוסי מכה את יוסי ומכריח את עצמו להיות כופר בו בעצמו; להתורע ולהגלות בצורה אחרת. אמנם כן היא; גורל ליב המלמד יפה מגורלם. הוא בתומו ילך לו; כפוף ונכנע; ואינו מרגיש כלל; שבעל חטוטרת הוא; מקיים את היהדות כהלכתה וסומך עצמו על נסים. לבית הכנסת; מענדעלי!-הייתי מסיח בלבי - לך לעבודת הבורא ובטח בכל לבך; כבל היהודים התמימים; ואל תתפלסף הרבה. מה לו ליהודי קבציאלי ולפילוסופיה? קבצן שמתפלסף הרי הוא מתחיב בנפשו. ביציאתך הרי נהגת מנהג יהודי גמור; הרימות פעמי רגליך עם שאר הקבציאלים; בטוח בחסדו של השם יתברך; ולא הרהרת כלום; ועכשיו אתה מתקשה בדבר ומפקפק בו; וכל כך למה י בשביל שפלוני הציץ עליך בחרפה והיית בעיניו כטפש , ומה בכך? היהודי אינו רשאי להקפיד על כבודו; ולמי שהוא נצרך הוא מרכין ראשו והולך וחוזר והולך ומבקש ותובע ומציק לו; עד שאי אפשר לפוטרו בלא כלום. ואם יאמר לך אדם; ראיתי יהודי עני ביישן והכל מסבירין לו פנים ונותנים לידו ברצון - אל תאמין. כלל גדול הוא; שאין אחד בעולם נותן אלא באונם; וקשה יציאת הפרוטה מן הכים; כיציאת הגשמה מן הגוף, וכשהיא יוצאת מכיסו של ישראל , קולה הולך מסוף העולם ועד סופו ובא כלפי מעלה ואינו פוסק; עד שנותגה מקבל עליה שכרו - לוית חן וכבוד בהאי עלמא. וכשהייתי