Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 43

43 נימי ו!וי^ש מסתכל בו לאור הנר הדולק לפני ומודד את כל אבריו בעיני. גופו, כביכול, משול בחרם הנשבר, כעץ יבש, ואין בו בזית בשר? הידים - קנים דקים וצנומים וצימת נידיהן, בעין התכלת, מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל חטוטרת מתרומם ועולה מביניהן, ונראה בארובת העשן עומדת על הבית, שנפלה בו דליקה ונשרף ננו, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל - הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו. הריני מסתכל בו בשחוק של בוז. על שפתי ומהרהר בלבי: כמה גאה הבדיה המשונה ההיא, וכמה נתל כהו של ה פ ו ע ל הזו! מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו? אבל מיד ראיתי חובה זו לעצמי 5 ואתה מענדעלי, מה ראית לשטות זו? - היטב חרה לי והתחלתי מקנטר בלבי אותי בעצמי עם כל ישראל יחד בדברי נאצות: אן חכמתכם, אן סבלנותכם, בני ישראל? אך פזיזין אנו ומקדימין נעשה לנשמע בבל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו. והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני מתירא, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר 5 אדרבה, בזה שאנהנו מחזיקים בכל ענין הבא לידינו , יש חשבון ובונה עמוקה. לא גופא דעובדא העיקר, אלא טובת הנאה שיש בו לעצמנו, וכונתנו היא - הפרנסה. וכי מה אכפית לי, שמעשי אינם רצוים לנופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצוים לעצמי באותה שעה. אם יש מקום להכנס בו, דחוק עצמך ובא, ובל זמן שהנשמה בקרב פרתך הרעבה,.וטפה של חלב מצויה בדדיה - חטוף וחלוב. ואם על ידי דחיקתך זו, שאתה נדחק ובא לתוך מקום פלוני, אפשר שיחרב כליהבנין, מה בכך, יחרב, נם לי נם לאחרים לא יהיה. איזו היא דרך ישרה משני הדרכים? כל שהיא נאותה לי, ואם לאו, אף על פי שבעצמה משובחת היא, הדרך השניה שכננדה טובה הימנה, זה דרבנו כסל לנו מעולם, שאין אנו חובבין אלא לצורך עצמנו, ודברים בנו... כך היו מיסרים אותי כליותי, וכך הייתי מקטרג וקורא תגר על עצמי, ורבי ליב המלמד מתנמנם, תוקע ומריע בחוטמו. אחר כך התחיל גונח ונוהא ומתאנח מתוך שינה. השיעול מטריד ומעכב נשימתו, ביחו וניעו מתגלגלים ומנסרים בגרונו, ולבו כחלילים יהמה. מיד נתמלאתי עליו רחמים ואמרתי בחמת רוחי 5 ווי ווי על העלוב הזה, שכל ימיו מכאובים ונם בלילה לא שבב לבו! אי שמים, הנה כי כן יחיה הנכר ויבלה שנותיו בעולמו הזה! נפש אחת, בת אבינו שבשמים, מתלבשת צורת אדם עם כל אבריו וחושיו, על מנת לחוש וליהנות בטוב ה׳ בארץ חיים, וביון שהיא יוצאת מבטן, מיד העולם נוטלה ואופרה בעבותים ומטיל עליה גזירותיו וחומרותיו, שלא מדעתה, שיהא מנהנה כך ובך, כמה שכתוב, ואומרים לה: מעכשיו הרי יהודי את, ליבעלי את, והיא מסתנפת ומצטערת ומדוכדכת ביסורים וכל מיני פורעניות, רעבה וצמאה, אבלה ושוממה, כמושה ונובלת, ונירולה כתפוח אדמה זו, שגדל במרתף אפל