Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 35

35 בימי ח ד ע ש ביך־הזמנים, הרי זה מברך ברוך דין אמת - והילד איננו! מלמד אחחבא וחטפו. האי שעתא בין־הזמנים היא אצלנו. היום רבו המלמדים בנו, העתידים לחפור את הארץ בחוטמם, ומגמת פניהם ק ד י מ ה - לנוח ולעמוד לגורלם על הקרקע לקץ הימין. קום, רבי מענדעלי, ונלכה! אנחת היו לנו בשותפות מאת אברכים דברנים קבציאלים אל איזו אנשים בשרים מפמליא המצוינת, והסכמתי לדעת רבי ליב לעלות אליהם בתחלה. ב. הני האנשים הכשרים, שהיו לנו נענועים עליהם, נדמו לנו במחשבתנו לנשיאי העדה ונדולי הדור, שבני עירם לפניהם כננם בפני הענק, והם כמנדלים, העולים מבין בתי חומר שפלים, וגבוהים בל כך, עד שכל מבקשם ימצאם כרגע, ואפילו יונק שרים מכיר בם ומורה עליהם באצבע. ולפיכך קל להבין למי שיש מוח בקדקדו, כמה נדלה התמיה בעינינו כששאלנו את הראשון, נם את השני, נם את השלישי, נם כל ההולכים לנגדנו, איה מקום כבודו של פלוני ופלוני - ואין אחד מהם יורע ומשיב לנו כהונן. ולא עוד, אלא שאיזו מהם נתנו עיניהם בנו בלעג ובוז ונתכרכמו פנינו מבושה. באותה שעה נפלה פלאים ק״ק שיחור ונקלתה לעיני, במחילת כבודה. עלובה העיר, שאינה יודעת נדוליה, וזה סימן לה שהיא עיר פרוצה ומגונה ואין בה מדעת ונמוסי העולם. בין כך וכך ארכה לנו השעה בריצת רגלים, ונפשנו קצרה מרב הטלטול בשוקים וברחובות, עד שראה הקב״ה בעגינו והקרה לפנינו נואל, שנטפל לנו בטובו הגדול והביאנו לשלום עד פתח בית פלוני, האדון שהיינו מבקשים. עוד בהשקפה ראשונה לא מצא חן בעיני לא הסימטא הצר והמטונף ולא הבית, שאפילו בין חוברות קבציאל היה למופת בצורתו המשונה, אף לא הסולם הצר והמעומד בקומה זקופה, שדרך בו עלינו מעלה לדירה אחת, בפינת הגג. אף על פי כן לא נפל לבי עלי ואמרתי: אי משום הא לא איריא! כמה עשירים מופלגים איכא ביהודים, שממון קרח להם, ובדרכי חייהם הם מנוולים בחזירים, להבדיל, ועביט של שופכין ובית הכסא סמוך לפתחם; אבל כשנכנסתי לבית,־מיד נפלו פני. שם ראינו אברך חלש בן עשרים שנה ומעלה, דק הבשר וגבה הקומה, זקנו אינו מגודל ושערותיו מועטין, ופניו חולנים, כפני זה שנתפטר מקרוב ויצא בשלום מכלל הקרואים לעבודת הצבא. - פה הוא משכנו של רבי...? שאלתי אני, -משכנו של רבי... פה הוא? שאל רבי ליב המלמד אף הוא, לרמז בזה שהוא שותף, ואף הוא פועל ועוסק עמי בעבודה. - כן הוא - ענה האברך. מה יהודים מבקשים?