Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 32

פרדס 32 היתה שום מניעה להסתפח אל אחת הכהונות בעולם המסחר, איזו שתהיה, תהיה לה כחנות ממין פרקמטיא זו או ממין אחר, באחד מכתי חרשת המעשה וכיוצא כאלה, למאי נפקא מינה? היהודי מוכשר לכל דבר, ובלבד שיהיה לו מזל. ברצות ה׳ גם המטאטא יורה כחץ - אמרי אינשי. אכל זו כל הצרה, שמצד אחרים היתה המניעה וגבר לא יצלח היה ליב המלמד כימיו. לפיכך בשעה שכרוזא נפיק בחיל: להקולוניות, בני ישראל! כקול הקורא בעלי־הכתים לבי־־מסותא - קפץ ליב מלמדנו ואמר אמן, הריני מוכן ומזומן בכל רמ״ח איברי. ובעונותי הרבים דחקה השעה גם אותי בזמן ההוא. עסק הספרים ירד מטה מטה, ולא עוד אלא שבני עמנו שנו את רוחם והיו מתחטאים, כחולה שטעמו נפגם, חכו מזוהם ורע לו, והוא מתאוה להשיב נפשו במיני תירגמא משונים, שבודה בכל רגע בדמיונו, וכל מה שנותנים לו פגול הוא לא ירצה. נותנים להם ממעדני לשון הקודש - צא, צא! יאמרו, יבשים היו, נקודים וקשים לבליעה, הרי לכם דייסא־זרגונית, שנתבשלה מחדש - גם זו תועבה היא לנו. בבקשה מכם, יאמרו, המציאו לנו דבר מה, ומן דין ודין סמיבו לנו, שיהיה בו כדי להחיות רוחנו!-ומה נתן ומה נוסיף אם אין דבר? המטעמים המעטים שנמצאו כסלך, הרי זה כבר היית מגיש לפניהם ברצון, אי שמים! אין יסורים קשים בכל העולם מנאצות ותלונות, שאתה שומע מאת חולה דל גא, בעל רוח גבוהה ונפש רחבה, שמשאלותיו ומאוייו מרובים. לא די שהפסדתי זמני, חלבי ודמי והשקעתי ממוני עד פרוטה אחרונה בספרי ישראל, ושכר לא היה לי מכל עמלי, הרי נטל עלי עוד לשמוע דברי קנטור ודבת עם ולראות, איך הבריות מרעימים פנים כמתאוננים ומכוונים להקניטני. רע ומר היה גורלי בימים ההם, ומרב צערי ועגמת נפש קצתי בכל משאי־־ומתני: הוא למה לי? הטלטול בכל תפוצות ישראל והטיפול בהם תמיד למה? העירות הקטנות עם מיני יהודיהן היו לי לזרא, והדרך שהלכתי בו זה כמה שנים נמאס בעיני, כל מה שבו נשתנה צורתו וכמו זר נחשב לי - לא זה היער ולא אלה השדות כבראשונה, כאלו אספו של1מם ממני ויחד עלי יתלחשו ג לא בשבילך, רבי יהודי, ילבלבו פה האילנות, יציצו הדשאים, העמקים יעטפו בר והאדמה תתן את יבולה; לא בשבילך קול התור ישמיע והצפרים ינעימו זמירות; הרי בשמים לא לך יתנו ריחם וישימו קטורה לא באפך, והשמש, אויה לי, אף היא לא תחמם כבתחלה. ולפיכך השמועה בדבר הקולוניות נכנסה עמוק אל לבי, והדרשות המשונות, שדרשו האברכים מקבציאל באותו הענין, בהשאלת פסוקים ודברי נחמה מן התורה והנביאים, הלהיבו את רוחי ונשאוני למרחקים - לארץ זית שמן ודבש והחרובים מאכל העזים שמה. זה דרך בני אדם מעולם, בעת צרה הם מדמים להם רוח והצלה על פי נסים ונפלאות. נסתכלתי בסוסי הדל ודק הבשר, כמעט שהנשמה בקיבו ומתנהל בכבדות, והרהרתי בלבי: בריר, זו: יציר כפיו של הקב״ה, למה אני