Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 27

27 חדוית ישראל וש&תו רק בכתבי קדשנו, וחזקה על סובר, שאינו יודע את המקרא ידיעה ברורה ונכונה, שלא יוציא מת״יי מאמר בסגנון נבון ומתוקן עפ״י רוח שפתנו. ובאמת יש בקרב סופרינו החדשים, המתאמרים לעושי תקופה חדשה, אנשי חיל אשר אין כל מעצר לרוחם, ובבואם לערוך דבריהם על הגליון ברוח נצחון, ידיהם לא אסורות לא ברוח השפה ולא בחוקים עתיקים, והכל מותר להם וכשר לפניהם, אולם אל נא יאמרו כי באים הם להחיות את שפת עבר, אחרי בי במעשי ידיהם אין אגו רואים אותות תהית שפתנו, כ״א התאמצות מיוחדה לברוא איזו בריאה חדשה, ולשון עבר תוכל באמת לקרוא את הקריאה: עוד נצחונות באלה ואבדתי! עד כמה מרחיבי השפה החדשים כרובם מתרחקים הם בכונה מעל ספרי התנ״ך, נובל לראות נם בזה, שבבל אהבתם הרבה לחדושי מלין לא ישימו לב לאוצר כתבי הקדש, אשר ברכה בו נם ביחס הדבר הזה. בנודע, ישנן במקרא מלות רבות לעשרות, אשר הוראתן איננה ברורה ומדויקת, ולזאת אין אנו משתמשים בהן כלל או משתמשים בהן שלא במקומן הראוי. על המלים האלה צריך לפרוש אור בהיר כבל האפשר ע״י חקירת הלשון ודרישה נכונה בגנזי לשונות שם, ואז יפתח לפנינו מעין חתום ונוכל להעשיר את שפתנו בעשריות מלים ישנים שהם כחדשים; אולם מרחיבינו לא כן יחשבו, כי את האוצר העתיק ידינו בגניזה ויבחרו יותר להביא עצות מרחוק ולמצוא רק מציאות חדשות. תחת זה מרבים הם המרחיבים לזכות את ישראל במציאותיהם ובהמצאותיהם במדד. נפרזה מאד ומגבירים ללשונם לחדש בבל עת רצון תלי תלים של מלים, למען יכירו וידעו כל הקוראים, כי שפתנו אתגו שפה חיה מלאה ושלמה בתכלית השלמות, דבר לא נעדר. ורבים מהם, ברב קנאתם לשפתנו, יפליאו עצה להשליך כליל גם המלים הזרים, השאולים משפות אחרות, ויתאמצו להמציא תחתיהם מלות חדשות שאובות ממקור עברי דוקא. בכל השפות האירופיות, כנודע, יש מלים לאלפים ולרבבות המשותפים לכולן, ובכל שפה אף היותר עשירה יש רבבות ילדי נכרים כאלה, ומעולם לא יעלה על לב בר דעת להחליף ולהמיר אותם במלות חדשות עצמיות, כי כמעט בולם ישימו לפנינו מושג רחב ידוע ומלה אחת תכלכל לפעמים רעיון שלם־, אשר לתרגמהו במלא מובנו הנכון לשפה העצמית אפשר רק בדיחק ובעזר רב דברים, אולם הקנאים בחובבי שפתנו החדשים לא יחשכו מעמל נפשם להוציא גם מלין כאלה רק ממקור ישראל בלבד. היו ימים אשר ילדות היתד, בלב איזו מסופרינו הזקנים, בהתחכמם ליהד את ילדי הנכר ולהכניסם תחת כנפי השכינה בשמירת ההברה הזרה, כמו דע־יפתע, רלוג־רב וכדומה. תמימות כזו זרה עתה מאד לרוח סופרינו החדשים, המהתלים בחדודים שונים במכתבי עמל על טהרה הקדש. אבל מה הוא החפץ האדיר להמיר המלות הזרות דוקא בעבריות, אם לא מין תמימות, שיש