Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 25

25 תחית ישראל* ושפתו וכן יקום לעולם, כי באותה שעה ובאותו מעמד הפנקס פתוח והיד כותבת בכתב יפה ומסולסל כל מלה חדשה שיפליט פה'־הדברן, בל מה שתלמיד ותיק ושאינו ותיק יפליא לחדש בדרך הילוכו, במרוצת לשונו, והכל שריר וקים לזברון לדור אחרון - האף אין זאת תחיה גדולה, שראוי לצלצל על אדותה בצלצלי שמע בבל העתונים למען דעת? כה משפיעים על שפתנו העניה רב טוב בחזקת היד ואוצרותיה ימלאו מ פה ל פ ה. ולא זו בלבד, כי תחת שפה ברורה אחת עתידה היא שפתנו שתתפשט ותתרחב לכמה ובמה ״שפות ברורות״, אחרי אשר בל חברה וחברה בדיה היא בפני עצמה, הבונה לה במה לעצמה, וחזקה לה על בל חבר מחבריה שאינו מוציא מפיו דבר שאינו מתוקן, וכאו״א תגזר אמר וכן יקום בפנקסה לחק עולם ולא יעבר. המדברים המחדשים לא יחפצו לשים לב ולהבין, כי כמו שלא יולד גוי פעם אחת, כן לא תוכל להתחדש ולהשתלם שפה פעם אחת. המה לא יחפצו לדעת בי פזיזות היא להקדים הפה לאזן ונעשה לנשמע, כי לא בזה תושע לשוננו אם יתאספו לפרקים איזו פרחי המשכילים וילמדו שפתיהם למלל ״ברור״ עברית, וקרא זה אל זה ואמר: הבה נבנה לנו שפה וראשה בשמים ונעשה לנו שם, נקומה ונעלה הבמתה להיות למופת בישראל כבוראי ניב שפתים, במצמיחי קרן השפה הדלה בשפעת מלין ומבטאים חדשים לא שערום אבותינו, למען דעת בי שפתנו אתנו, שפה חיה וקימה ערובה בבל ומלאה מזן אל זן. נחלה מבוהלת כזו אחריתה לא תבורך, ומרחיבינו אלה הם רק בוני עולמות פורחים באויר, העומדים להחרב באפם יד, מבלי השאיר אחריהם אף רושם קל. רק שם במושבות ישראל בארץ אבותיו יש חיים וברכה בכח הדבור העברי, כי שם דבר טבעי הוא, בהיות לשוננו שפת תורת הילדים בבית ספרם, ולפעמים גם שפת החיים בחדר הורתם, שם תובל שפתנו באמת - ונם זה, כמובן, לא בשעה קלה ב״א במשך הזמן - לחוסר ולהבנות בעז מפי העוללים, אשר מדי דברם בה ינדילוה וירחיבוה ממילא, בלי בל כונה מיוחדת לחדש ולברוא בריאה חדשה. אולם בתפוצות ישראל בגולה אי אפשר לשפתנו להתגדל במעשי נערות. פה רק הסופרים המומחים, היודעים את לשוננו ידיעה ברורה ועמוקה, רק הם יובלו להביא לה ברכה ולהעשירה באמת, ונם זה בלי כונה קודמת לחדש דוקא חרושים, כ״א בערכם מחשבות רוחם על הנליון ובהתאמצם להביע את הגיון לבם לא בערפלי מליצות, הלקוחות בהקפה מעל ספרי החוזים, רק בשפה פשוטה ברורה ומתיקה, מוברחים יהיו למלא כבל האפשר חסרון מלים ומבטאים, הנחוצים להם לרגל המלאכה אשר לפניהם, וסוף הכבוד לבוא,בי אלה המלים והמבטאים שיש להם רוח חיים ואינם זרים בעיקרם לרוח השפה העברית, הם לא ילבו עוד לאבוד כ״א יעלו נם על שפת סופרים אחרים, ובדרך בזה יקנו להם בלשוננו אחוזה וזכות אזרח לדורות. (2)