Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 6

מתנהגים בכבדות.ובעצלתים; באין להם ייסוד בלב. ויסוד נכון בלב לא יהיה לשום ענין לאומי בתוכנו; וגם "שיבת־ציוך בכלל; כל זמן שלא נכבשה דרך ישרה בין הלב והעולם החיצוני על שדה היהדות עצמה. ״נאבד כסף וילך לטמיון״ - סוף סוף מוכרחים אנו ומוכרחים בה י ה להודות; בי ״כח אין ללדת״. בשעה שכותב אני דברים אלו יש לפנינו משל אחד קרוב שיוכל להפיץ מעט.אור על הענין. כידוע לך; נעשתה בירושלים לפני איזו ירחים תועבה נוראה. איש נקי וידוע־־שם נמסר למלכות על ידי מלשינות בדויה; אשר תובל להביא רעה רבה לא להנאשם בלבד, כי אם לכל ענין ישוב הארץ. נצייר לנו איפוא, כי נעשתה התועבה לאחר מאה שנחי; וחבת־־ציון הצליחה בינתים להיות לתורה שבלב; המצוה ואינה מצווה;-מה היה עושה אז העם בהגיע לאזניו השמועה? בודאי ובודאי לא היה נושא פנים להרבנים בעלי־המעשה; אף אם כבוד תורתם היה חביב עליו אלף פעמים יותר מעתה; אלא כולו כאיש אחד היה מתעורר כרגע לעשות כל מה שביבלתו בשביל לתקן המעות בהוה ובעתיד, הכח החי שכלב, בהרגישו סכנה קרובה מאיזה צד; ימצא תיכף; כמו בדרך אינסטינקטיבית; את אשר עליו לעשות בשביל להגן על עצמו; ובלי טענות ומענות יתאמץ לעשות את הדרוש. אבל ע ת ה מה אנו רואים? ״חובבי ציון״(או יותר נכון - אחדים מחו״צ): משמיעים קול; צועקים אל העם; אל ראשיו ורבניו; בשם הצדק האנושי; בשם כבוד האומה; בשם חבת־ ציון;- צועקים וצועקים ואינם נענים. העם אינו מרגיש כלום > ממעמקי ל ב ו לא ישמע מחאה חיה כנגד המעשה; וכל השאלה היא בעיניו רק-אם מותר או אסור מצד ד״ת לעשות כן; ואחר שהעושים עצמם רבנים הם; הנה נוטה הוא לחשוב; שבודאי יש להם על מה לסמוך; ועל בן ימתין במנוחה עד "שיפסקו" יתר הרבנים את ״השאלה״. והם; אלה הרבנים עצמם אשר מצאו ״היתר״ לחבת־ציון; הם מחשים ונותנים על ידי זה מקום לחשדם; שמא מצאו היתר גם למעשה זה. ומכיון שהכתב מתיר והלב שותק; מי יתבע עוד עלבון הצדק האנושי.; עלבון שם האומה ומוסרה הטוב, עלבון חבת־ציון ובעליה? ומה בצע איפוא בכל ״העבודה״; אם כח אין לא רק ללדת; כי אם אף להגן על מה שכבר ילדנו בעצב ובחבלים נוראים; אם ערמתם ועזותם של איזו ״ממונים״ מספיקות להביא בסכנה את הכל; ואין חולה עלינו ועל עבודתנו■ מכל העם ומנהיגיו? ״אך עבודה יש כאן; ובמקום עבודה שם חיים". כן אמנם; אבל מושג העבודה כולל לא רק עבודת ידים; שתוצאותיה נראות תיבף לעין. חברי "אגודת השלום"; הבקיאים גם כן "בהויות העולם" אולי לא פחות מטובי חו״צ; מקהילים.קהלות ברבים; מדברים; כותבים ספרים; מוציאים עתונים; ובכלל; משתדלים בכל האמצעים שבידם "לזרוע על תלמי הלבבות׳/ ו ל ז ה הם קוראים