Pardes
- Journal
- Pardes
- Volume
- 2 (1894)
- Date
- 1894-01-01
- Page
- Seite 4 (sequence 18)
- Language
- Hebrew
- Belongs to
- journal volume
- OCR quality
- 70% known words query
- IRI
…/8003959-8004266--326-8004283- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
פרדס 4 מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב "עם הספר" יותר מרגשי עצב; במו לו מתה "בת-שוע" מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים כנגד הכתב. יותר קרוב לאמת הוא ציורו של סופר יהודי אחר (111^260) , הכותב אנגלית לאנגלים על חיי היהודים בלונדון. גם הוא מצייר תמונה נוראה מעין "קוצו של יוד/ רק בסגנון אחר לגמרי. "רב ופסי" שלו (אצלו-רבי שמואל) הוא בעצמו אבי ״בת־־שוע״ וח נ ה>, והוא אוהב את בתו אהבה עזה ושמח לראותה מאושרת באהבתה את ד ו ד בחירה. ופתאום, כשהוא יושב ומשיח עם ״החתך בחבה יתרה, נודע לו מתוך שיחתם, שזה האחרון כ ה ן הוא; וברגע זכר מה שקרה לחנה לפני זה: פעם אחת,במםבת רעים, נתן אחד הצעירים טבעת על ידה ובדרך שחוק בטא עם זה גם נוסח הקדושין, באופן שהוצרכה אחרי כן להתגרש ממנו, ובשביל זה נחשבה הבתולה התמימה לגרושת בעל. השאר מובן מאליו. מצב נפשו של רבי שמואל ברגע זה נורא מאד, אבל דבריו הראשונים הם: "ברוך ה/ הנה נודע לי הדבר בעוד מועד". דוד, עם הארץ שגדל בין האנגלים, אינו מבין כלום ובשום אופן לא יוכל להאמין, בי זאת היא תורת היהדות, והנה הוא קורא לרבי שמואל בשם כל קודש, בשם הצדק והחמלה, לחום על שתי נפשות ולבלתי הרוס אשרן בשביל צחוק תמים של איזה אויל. אבל רבי שמואל עונה על כל זה בלב נשבר: ״מצות התורה היא, ואנו חייבים להכנע מפניה״. הסצינא ארובה ומלאה רגש, וסוף דברי רבי שמואל הם: ״האם תחשבו, כי לא הייתי נותן נפשי בעד אשרה של חנה? אבל הקב״ה הטיל עליה את המשא הזה, ואני איני יכול אלא לשאתו עמה יחד״. בן הדבר. רב ופסי וכל עדתו אינם אבזרים בל עיקר; לבם לב בשר, אלא שחדל לחיות חיי עצמו,ובל הברותיו רגשותיו וחפציו נסוגים אחור ומתבטלים מפני "קוצו של יוד" אחד. ומלב חולה בזה אך לשוא נבקש איניציאטיבא ותנועה חזקה באיזה ענין שלא מן הכתב. ההגיון, הנסיון, השכל הבריא, הרגש המוסרי - כולם קצרי־יד הם למשכו אחריהם ולהוליכו בדרך חדשה לאיזו מטרה חפשית. כל שאלה פרטית, איזו שתהיה, בנוגע להטבת חיינו הפנימיים, פוגשת על כן בהכרח על דרך פתרונה(כמו שהראה הנסיוףאת המכשול הכללי הזה,ובל המבינים בעם רואים זה כבר,כי אין עצה להיטיב את המצב בפרטים, בלתי אם ירפא תחלה הלב בכלל. שאלת כל השאלות בחיינו הלאומיים היא איפוא: היש אפשרות למצוא תרופה למחלה הנושנת הזאת? היוכל עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי,ולהשאר בכל זאת לב עברי? התנאי ה א חרון הוא העושה את השאלה קשה כיותר. את הדרך לתחית