Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 3

3 מכתב שני אל העורך התפתחותו הניע להברה ברורה/ בי "עין תחת עין" היא אכזריות בלתי נאותה לאומה בת הרבות,והכרת הלב היא עוד באותה שעה אבטוריטט שאין למעלה■ סמנו,- הלא אז הדבר מובן, כי נם האבטוריטט האחר, הכתב, לא יוכל לדבר בלשון אחרת, ואין ספק איפוא, כי "עין תחת עין זה ממוך, אבל כל זה נשתנה אחרי כן. תורה שבעל פה, אשר שמה הראוי לה באמת הוא ״תורה שבלב״, נתאבנה נם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה ז הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. "קול אלהים בלב האדם" אין לו עוד שום ערך ואבטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא "ניתי ספר ונחזי". ולא זו בלבד, אלא נם ל ה ס כ י ם לדברי הכתב אין הלב רשאי עוד: ״אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר״, כי נם זאת תחשב לו לחוצפה יתרה, כעבד שמסכים לדברי הרב, "שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא גזרות״,- אלא י ש ת ו ק ויעשה כמצווה עליו . במצב כזה אין פלא, כי נמצאו מפרשים אשר תורת־הלב של הלל נראתה להם כמרידה ננד הכתב, ולא נתקררה דעתם עד שהוציאו את המאמר הזה, תפארת התלמוד, מידי פשוטו, כאלו ״לחברך" הוא רמז להקב״ה ז ״אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חברך על דבריך <פירש״י>. ולעמת זה, אין ספק, בי לו היה "עין תחת עין" כתוב לא בתורת משה, כי אם בתלמוד בבלי, וכיאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקדמונים, כי אם למפרשי־התלמוד,- אז היו הם מקבלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משתקים ביד חזקה את הרנש המוסרי שבלבם, לבל ישמיע קולו כננד הלכה מפורשת, והיו חושבים להם זאת לצדקה, סופרינו בדור העבר לא ירדו לעומקו של החזיון הזה וראו סבתו הראשית באבירות־לבם של הרבנים, שומרי הכתב, אשר בשביל "קוצו של יוד" נקל להם להחריב בית ומשפחה, ולבם לא יכאב. ״דרך שלום לא גדע, חמלה לו זרה. :דע רק חרוב והחרם, הטריף ואסור״ <יל״נ>. ועל כן ■פנו הם; הסופרים, אל העם עצמו, ובהראותם לו בצבעים נוראים את המרחק שבין הלב והכתב, האמינו לשית איבה על ידי זה בין שניהם ולהכניע את האחרון תחת הראשון, אבל טעות נדולה טעו, באמת אין שום הבדל בין ״נשמת רב ופסי״ לנשמת הנוי כולו. בשעה שנפסל הנט היה אולי נם לבו של רב ופסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של "כל הנצבים שם", אשר, לפי עדות המשורר, "רנזו איש תחתיו ויכסם צלמות", אך לא רק הרב עצמו לא הסתפק אף רנע, מי מן הלב והכתב נדחה מפני מי, כי אם נם הם, הנצבים שם, לא חשבו כלל להטיל דופי במעשה הרב, וכל שכן בהכתב עצמו; ואם רנזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירנז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסבה טבעית ש א י ך ל ש נ ו ת ה. טרגידיא .כזו, 'אשר בלב "עס ספרותי" היתד,