Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. Seite 2

פרדס 2 מזיק , ולהצטמצם רק בעבודה גשמית. זה הוא, כמדומה לי, קשר המשפטים במוחם של בעלי השקפה זו. הם אינם רואים איפוא, כי לו היינו באמת "עם ספרותי׳/ לא היינו צריכים אולי להתאונן עתה על כי "כה אין ללדת׳/ בי אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם־עם הספר, ההבדל בין שני אלה נתל מאד. הספרות; במו העם, כה חי הוא; הפושט צורה ולובש צורה. דור הולך ודור בא; והעם חי בכולם. ספרים הולכים וספרים באים; והספרות חיה בכולם. "עם ספרותי" אפשר לקרוא איפוארק לזה; שחייו וחיי ספרותו; הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד; הספרות לפי צרכי הדור; והזקור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוע על. תלמי הלבבות רעיונות וחפצים׳ חדשים ולעזוב אחרי כן את הזרע הרך להשנחת הלב; שיקלטהו; יצמיחו וינדלו בבה עצמו ולפי צרכיו; עד שיתהפך לבסוף לחלק אורגני מנפש האדם; לבה חי העומד ברשות עצמו; בלי שום יחס עוד למקורו הספרותי; כמו שאין עוד יחם בין בהו ופעולתו של איזה סופר גדול ובין ה״בריסטומטיא" שלמד בילדותו.-אבל "עם ה ם פד׳ הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לו תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכתות חדשים; בי אם; אדרבא, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעוז עוד לפעול ולהתפעל "בכה עצמו ולפי צרכיו׳/ אלא הכל רק באמצעות הכתב. כל חזיון טבעי או מוסרי המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוברח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשות זאת; ונם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית , בי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה ומוגבלת מראש. על בן יעמדו על עמרם נם שניהם,העם וספרו,וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכהות המדעים לזה: להעם - יחם ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר - התקוממות־הלב (היוצאה מן היחס ההוא) כננד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו. ועם הספר הננו באמת זה. קרוב לאלפים שנה, אך לא מראשית ימי קדם. אין צריך לאמור בימי הנביאים - מהם נתרחקנו כבר בל כך עד שאין אנו מוכשרים אף להבינם - אלא עוד נם בימי הבית השני לא חדל הלב מלחיות ולפעול "בכה עצמו״ ו עוד הרניש עצמותו והאמין בבחו במדד, גדולה בזו, עד שהרשה לו לבקש בקרבו את תורתו, את הקריטיריון לדברי הכתב: "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה". ואם על ידי היחס הישר בינו ובין העולם ׳החיצוני נתרחק הלב לפעמים מרוח-הכתב, לא יכול אז-להכנע ולבטל את הכרתו, כי אם, אדרבא, ה ת קומם ״בננד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו״, וההתקוממות הזאת ה בריחה את רוח הכתב להתפתח נם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים . אם הלב בדרך