Pardes · 1894-01-01 · 2 (1894) · p. [Seite]

מכתב שני אל העורך*). לפני שנתים, כשכתבתי אליך, ידיד נכבד, את מכתבי הראשון, היה לבי נוקף אותי על כי בעת צרה כזו אנו עסוקים ״כשיחות נאות״, והשתדלתי שם על כן למצוא מענה אם ישאלונו הקוראים: "מה תתן ומה תוסיף לנו הספרות.במצב כזה?"- עתה הנה ראינו אמנם בשנים האחרונות, בי העם, למרות מצבו הנורא, מקבל באהבה את "השיחות הנאות" ואינו שואל כלום. בעיני המון הקוראים אין עבודתנו הספרותית צריכה עוד איפוא להצטדקות, אדרבא, בנראה,מבינים או מרגישים הם עתה את נחיצותה .ורב ערבה הרבה יותר מאשר לפנים. אבל לעמת זה, הנה בין חברינו ב״חבת־ציוך יש הרואים נם היום בעבודה זאת, ובכלל - בבל עבודה רוחנית שאין לה יחם ישר להעבודה המעשית בארץ ישראל, רק בזבוז הבחותעל ענינים טפלים, בעת שאנו חייבים, לפי דעתם, להקדיש מיטב כחותינו להעבודה המעשית ההיא, ואין אנו רשאים להסיח דעתנו ממנה אפילו בזמן שתנאי החיים אינם נאותים לה, "נאבד בסף (בא״י) וילך לטמיון - כתב אלי באלו הימים חו״צ אחד מן המפורסמים - אך עבודה יש באן, ובמקום עבודה שם חיים... אך לשבת ולחכות עד שיהיה הדור ראוי לבך, אז נביא כל כחותינו לאטרופיא מוחלטת... מה לנו בעת ולספרות?כבר אלפים שנה הננו עם ספרותי, ובבל זאת באנו עד משבר וכך! אין ללדת״. הדברים האחרונים האלה הם בעיני המפתח להבנת ההשקפה הזאת, אשר בעל המכתב לא יחיד הוא בה : "אלפים שנה הננו עם ספרותי", עסקנו רק ברוחניות, ובבל זאת, או בעבור זאת, באנו למה שבאנו; לפיכך חייבים אנו עתה, בחפצנו להשיג מטרה מעשית ידועה, לעזוב עבודת הרוח, בדבר בלתי מועיל-או.-גם /) ראה ״פרדס״ ספר ראשון ע׳ 5—11.