Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 291

ואז הכל על מקומו יבא בשלום. אך אין עצה ואין חכמה נגד המקרה האכזר השליט בחזיונות חונה, פרץ השבוי שב פתאם בבקר לא עבות לארץ מולדתו, ומפני איזה טעם כמום ישים עליו סתר פנים ולא יתודע לאיש, וכבואו לפני אהיו כאיש זר וישאלו אם הוא הכהן טומאש ינלה לעינינו הכהן כהנלות אחת הנשים הדברניות בשוק, ויפתח טומאש פיו בלהג הרבה ויתפאר לפני האיש הזר כי רבים יבקשו פניו וכי אש תמיד תוקד על מזבח הקדש להעלות נפשות החוטאים "והיהודים הנאיונים דמם לא יוקירו על הק אח מדתם אותו ינידו" ויעורר למוסר את הזר לשוב בתשובה שלמה אם חוטא הוא "בטרם התננפו רגליו על הר נשף, בטרם התעופף כל טובו בבן רשף". בין כה יבוא שליח עמליה לבשר על אדות פרץ, וטומאש ישיש על הבשורה כי "אמר כאורג חייו אח קפד , בין רפאים שוכני קבר יצועו רפד״. ופרץ שומע את השקר היוצא מפי השליח ומתרגז בדממה וקול . אח״ב יצא אחריו לבחון את לבו, ויצו לאסור את השקרן באזיקים ומצות הזר תעשה, ובהודע לפרץ כי בל מה שעשה השליח לא עשה אלא בעצת עמלית, יבא כמתנכר אל בתו והיא תמלא פניו קלון ותגרש את "עוכר גואל בית אביה" בחרפה מעל פניה. אך מהר תתנחם ותשלח אחריו להשיבהו ותבקשהו ״בטרם משפטך עליו תחרצה, תחקר דבר עצמותיך תקבצה". והוא יבשר אותה כי באמת "אביה הנה הוא חפשי ישוב לו לנוהו, שמחת עולם לו ושלם נות צדקהו". והיא תקרא "מקורי עכביש טמנתי רשת, האמצא סגור תחתיה ברזל עשת?" ואחרי פטפוטי מלין משני הצדדים לא יכול פרץ להתאפק ויתודה אל בתו בהראות לה לאות על מצחו מקום פצע: ״גומץ זה חפר חץ שמה נפלו, שמה אצבעותיך תמיד כשלו". בין כה ודואג, אשר בחיקו שפך תמיר חירם רעהו רב שיחו וכעסו כי יראה את עמליה כצל מנו חולפת והוא הטיף נהומים באזניו לאמר ״לא אדע אם על אדני האמת נוסדה, היראה אשר על לבבך הדתה ידה",—דואג זה בשורה מוצאת בפיו לחירום שאוהב עמליה נפל בפח, כי בצאתו לצוד ציד ביער והנה ארנבת קפצה אל מערה ובמערה ההיא יושב בסתר עזרא מיודענו, ויביאו מעיר דורש משפט ועוזרהו, ובעוד ידיו ורגליו לנחשתים הוגשו מקרבו התפרצו מלין לוהטים: "עמליה ידידתי! למות כי אלו וכו׳ ובו׳" הכל כמו שנהוג מקדמת דנא. ועמליה בשמעה מפי רעותה כי נחפש אהובה ונבעו מצפוניו תמאן להאמין ותמהר אל המערה, שם במערה הריקה תשפך זרם דמעותיה ומליצותיה הריקות, ובצאתה מן המערה תתפש בכף המארבים הגצבים מרחוק , והנה שמעי רץ לקראתם כגבור משכיל ויוציא חרב מרוטה ואחד המארבים יזוב מדוקר על ידו, מדוע נפל האמלל הזה חלל? מה ענין תפישת עמליה והריגה׳ זו אל עצם החזיון? אם כזאת תשאלו אות היא ששכחתם כי בחזיון תוגה הכתוב מדבר, וכגון דא מצוה להרבות בחללים, וכל המרבה.ברציחות הרי זה משובח. ושמעי בשובו העירה ישמע מפי אלביר כי אכן. נודע הדבר ונכונו לו שפטים, יקרא בחמת רוח: "אך שוא ברית אחים עזבתי הפרתי, אש-דתי חנם באחרת המרתי"—וימהר לברוח. ועמליה הגבורה למען עזרא לא תחשה ותחיש לבית הסהר מקום שם אסור אהובה ותקרא באזניו: "מידי עריץ באתי מלט מלקוח, לאמר לך צא לקרוא לך פקח-קוח", ועוד הפעם עצתה נפלאה שהוא יקה מעטפתה וישים צעיפה על פניו ויצא מכלא לחפשי והיא תמלא מקומו פה. וכאשר לא יחפץ עזרא בזה אז תוציא מצלחתה כים רעל ותציע שישתו שניהם ומות אחד יהבקם. אך גם כוס תנחומין זאת ימאן לקחת מידה, בחפצו למות בפרהסיא. עוד הם מדברים והנה טומאש וחיים באו להוציא על עזרא משפט מות, ולנגד עיניהם—הנאהבים והנעימים ביחד. ותוציא עמליה צלוחית מלאה מי רוש ותמהר לשתותם ותטה, ראשה על חזה אהובה, ותצלח חמת חירם ויכה בצור חרבו על ראש עזרא . הגבור יפל שדוד, הגבורה תכרע עליו ועוד לה לאלוה מלין עד נפילת המסך — והחזיון תם ונשלם.