Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 285

ישראל רק העשירי •קדש לבית מקדש החכמה, ובכן מצא העני האמלל הזה את שערי ההיכל סגורים לפניו על מסגר. לשוא יערך תפלתו לאלה השרים שעתותיו בידם, לשוא שלח דבריו גם "ע״י הציר הנאמן ציר החשמל" לשר ההשכלה כמליצות רמות כי "נפש נענה עניה סוערה לא נחמה מתנפלת" וכו', כי נשארה ״כאניה המטורפת'בלב ים. זועף" וכו׳. בקשתו לא נתקבלה . ויהי כאבוד לשלמה תקרתו האחרונה נראה אותו בבית מרזח לשבורי עם אף כי כעת אשר "התקרה שחקה לפניו בשלל צבעיה" ענה ואמר תמיד כי רק "האות החכמה מסכה יינו בקרבו והיא תשקהו מיין הרקה ומעסים דמונים וכל משרת ענבים". אך עתה החל האובד לתת בכוס עינו, ולהקת היחפים יסבוהו בבית המרזח ויהי להם לשחוק, עד בוא השוטר להוליכהו לחצר המטרה, ושם זמן אותו לפונדק אחד עם הליטאי (אשד בשובו לביתו עבר דרך העיר לקנות לו מנות ומגדנות מזמרת העיר ונתפש'בכף), וגם— עם אביו. כי גם בנימין אשר עכר במקלו את "תולעת-יעקב" נתפש בליל עברות ההוא וישב בכפיפה אחת את בנו עד הכירם איש את אהיו "ויבכו כל הלילה עד אור הבקר". אחרית הדבר מובנה. בנימין ושלמה בנו "הנאהבים והנעימים בחייהם עד יום מותם לא נפרדו" ושניהם הובלו ביום שהוכפל בו כי-טוב במרכבת האסירים צקלגה, וה׳ פקד את ברכה וישב לה את אישה,אחרי אשר נתיאשה ממנו ותשלח אל מכה״ע "בקשת עגינה", אותו ואת בנו אשר כבר חשבה אותו למומר וגם במו פיה הגידה זאת לאחרים ולא כחדה, שלא כדרך הטבע של האמהות המסתירות סודות כאלה. שלמה אמנם שב לא כמומר אך כאיש משוגע ושותה שכור, אשר כל הנערים עפרו בעפר לעמתו וידו אבנים בו . כאשר תראו, עיקר הספור הזה איננו בדוי מן הלב, "הפרחים הנובלים" אינם מרחפים באויר ויש להם על מה שיסמכו בחיים. אבל אנכי בכונה הרביתי לספר באריכות תוכן הספור בתערובות סגנון המחבר, למען יוכל הקורא המבין לשפוט על הדרך הזר שבחר לו המספר לתאר את החיים, המספר בעצמו יתנצל במקום אהד, בנטותו מדרך הספור, ויעיד על עצמו כי לא מעולם הדמיון יצר את תמונותיו, כי חיות הנה בעולם המעשה, והלילה לקורא לחשדהו כי "נוצה קלה משרכת דרכיה" העל נפשות פורחות שלא נבראו. כן הדבר, לא אדע אם נוצת המחבר קלה או קשה, אך שהיא משרכת דרכיה-זאת נעלה מעל כל ספק, וע״י זה תאבדנה תמונותיו כל חנן וערכן. לו היה המחבר ממין המספרים הרבים בקרבנו, אשר כל כחם אינו אלא בלשון ורק ״נוצה משרכת דרכיה״ בידם כי אז מוכרח היה "לשרך דרכיו" ואם לא- היה לו ״לקחת את הנוצה ולהשליכה החוצה״. אך מחברנו, כאשר אמרתי, יש לו עין רואה ואזן שומעת ויכל לכתוב בספר מעשי החיים כהויתם, "כלה כמות שהיא, לא כחל ולא פרבם ובכל זאת יעלת חן", ואז באמה הכירהו מקומו בין המספרים הטובים המעטים בקרבנו. אך לזאת על מחברנו ראשית כל .לעזוב את דרך המליצה ולדבר בשפת אנוש, כאשר ידבר איש אל רעהו. עתה תדברנה כל הנפשות אצלו בשפה אחת ■רוממה ונשגבה; השמש בביה״ם, למשל, יגער בברכה על אשר תרים קולה "כגלגל