Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 263

263 לשני בתי ישראל* כשם שיש ילדים, שאינם מתמידים בלמודם ונפשם חשקה מאד במלאכת עכורה, הוא הדין כאומנות, יש מהם מתרשלים במלאכה אחת ויצליחו למלאכה אחרת. ועלינו בני ישראל ביהוד להיות נזהרים בהכשר תעודת בנינו לעתיד, כשנכנסים לבית הספר, מפני שהיהודי בצאתו מבטן אמו מיד מרגיש הצורך להתקן עצמו בכדי שיתקיים, ולא זה בלבד אלא שהוא בקום ועשה. מתחיל ומהכשר לענין זה תיבף כשבא לעולם . עוד בתחלת כניסוי לפרוזדור החיים הנה זה יריח מלחמה .והוא כנבור חיל מזוין יצא לקראת נשק. ולכן אסור לשלוח ילדים כאלה לעולם ולפוטרם בלי כלום אלא בראשית למודים בלבד, כדרך הנהוג מכבר. והרי זה דומה כאלו היו מעמידים אותם במזיד שלא מרעתם נגד פגע רע תחת להזהירם ממנו. אם לא ישתדלו בהכשר תעודת הילדים, כשהם בבית רבן, להכינם למה שהם ראוים ביותר בפי כשרונם, משמע שהדבר הזה מסור לידם לעשותו בעצמם לאחר שיצאו מבית הספר. אבל בשעה זו פגעי העולם יתרגשו עליהם פתאם ולא יספיק בידם לפשפש בכשרונות רוחם כדי להתקן עצמם לתכליתם הראויה, ותם לריק כח עלומיהם. לא כן הדבר, אם בבתי החנוך ימצאו ילדי העברים לפניהם מקום נאמן להוציא אל הפועל את כשרונותיהם, איש כמתנת רוחו אשר נתן לו ה׳-אז יצאו מזוינים כראוי למערכת החיים ובכל אשר יפנו ישכילו. אז עוד לא ייגעו לריק ומעשי ידיהם יהיו מועילים ■ודרושים לכל חפציהם. הא למדת, שהתפתחות מופלגת של כל פרטי כשרונות הילדים בחכמה ובדעת ונבל מלאכה, וההרגל שמרגילים אותם להישרת נחות נפשם אל התכלית הנרצה - זאת תורת בית החנוך וזאת תעודתו לילדי בני ישראל.. לשאלה הזאת יעדתי מקום במ״ע הרוסי ,;וואסחאד", אך חשבתי;לדבר בעתו להציע העגיי הנכבד הזה לפני הפדגוגים העברים, אשר חנוך ילדי עמנו נוגע אל לבם, לענות בו, אולי תהיה עת רצון להתעסק בדבר הזה וליסד בתי חנוך כאלה. כפי הראוי להשגת חפצנו. אבל עוד נכבד מזה הוא הטיפול בשמירת סנולותינו הלאומיות, שהוא החלק השני מחובתנו לעס המוטלת עלינו. ראשונות מעולם לנו שלא נבוש ולא נבלם בהן כי נביט אליהן מאחרינו. מסורות אבות שבידינו - מסורות אמת ואהבת אדם; חקינו הנשארים לנו מימי קדם עוד היום עומד טעמם בם ויוכלו להתחרות את החקים הטובים שבזמננו; דתנו התמימה בשכל מליה ולקחה הטוב היתה מאז עד עתה מקור חיים וברכה לכל עמי. הארץ. .כשאתה מתנשא במחשבתך אל