Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 208

חניכי המקרא והתלמוד, מרגישים בלבנו מראשית ילדותנו. הוא ירע רק את"הארץ ה קד ו ש ה״, הקדושה לא קדושה לאומית, בי אם דתית בלבד, ועל כן - לא קדושה לעתיד לבוא , בי אם לשעתה בלבד.- ״לא לארץ־־ק דשנו עלינו לשאת נפשנו עתה - אלה דבריו במחברתו - בי אם ל א ר צ נ ו. רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר ל נ ו תהיה ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה . שמה נביא אתנו את קדשי-קדשנו, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ מולדתנו מקדם: את רעיון״האלהות וכתבי*הקדש. בי אך הם הלא המה אשר קדשו גם את הארץ ההיא ״ לא ירושלים או הירדן. אולי אמנם תוכל ארץ״קדשנו להיות גם לארצנו, ואז-מה טוב! אבל קודם בל צריך לברר היטב - וזה לבד נכבד י לנו לדעת - איזו ארץ תוכשר להיות מקלט בטוח לנדחי ישראל״(ע׳ 22 ,23) . רק בזאת נבדל איפוא פ׳, בנוגע לא״י, מיתר חכמי עמנו אשר כגילו, במה שלא הבדילה לרעה מיל הארצות. ולו מצאה אז הצעתו אזגים קשובות בין אחינו שבמערב, אשר למענם ובשפתם נכתבה, והיו שולחים "עקספידיציא" לבקש "מקלט בטוח׳/ היה ה ו א מוצא איפוא לנכון לחקור גם את א״י, אולי תצלח, ״ואז - מה טוב!״- אבל אנחנו הלא נדע, כי ה ם היו סוף סוף בוחרים באחת הארצות אשר באמיריקא או באוסטרליא או גם באפריקא, רק לא בארץ ישראל"-ואז היה גם הוא מקדיש שארית ימיו לא לישוב א״י, בי אם לישוב הארץ הנבחרת ההיא, שמו וזכרו היה נשאר אמנם לברכה כאחד מבני־עמו הנאמנים, אך לא כאחד מראשי חובבי-ציון. י י אבל דבריו לא מצאו אזנים קשובות במערב, ואין להתפלא על זה כלל, אדרבא, עליו יש להתפלא: איך יכול גם לקוות, כי תשיג מחברתו את מטרתה, בעוד שהוא עצמו ראה והראה אבן נגף גדולה על דרכה, מבלי הראות עם זה גם את האמצעים להפרתה. הנה עיקר רעיונו במחברתו הוא זה: הוא מתאמץ להדום בלב אחינו המערביים את בטחונם ב״האימנציפעיא" ותקותם להתפשטותה בכל הארצות על ידי התפתחות הדעות ההומניות, בהראותו לדעת, כי השנאה לישראל מקורה ב ר ג ש ט ב ע י עמוק, מחלת-הנפש היא, העוברת בירושה מאבות לבנים <ע' 5), בעור אשר האימנציפציא היא רק ילידת השכל וההגיון, ולעולם לא נוכל לראות בה תולדה מוכרחת היוצאת מאליה, בלי אמצעי, מתוך רגש הצדק אשר בלב העמים (ע׳ 9). כי על כן, לא אימנציפציא" בי אם אבטואימנציפציא היא ישועתנו היחידה ולה אנו חייבים להקדיש כל כחנו, מבלי לסגת אחור מפני אורך הדרך וסכנתה, אחר שדרך אחרת אין לפנינו.־ וכדי לגשת אל העבודה הגדולה, צריך-וזהו הצעד חראשון הכבד ביותר - שיחליטו בלבם בל טובי בני עמנו להתיצב בפעם אחת על