Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 196

* ו6 ז4 ם 136 את עצמת מכאוביו, כי אם נגשו אל מלאכת החתוך פתאם לפתע ולא עוד אלא שגם הוציאוה לפעלה באיזמל קהה ובחרוצות הברזל, ואם לא יצאה נשמתו בשעת מעשה ולא מת תחת יד רופאיו, הוא יען כי רוחו החזק מצור עמד לו לכלכל את מכאוביו הקשים והנוראים. אך כמה שרטות, כמה חריצים וקמטים נשארו עמוק עמוק בבשרו עור כיום מאותו הנתוח המסוכן?!־־ אלו ידעו סופרי ישראל כעת ההיא בטרם נשתם אל מלאכתם ידיעה עמוקה את נפש העם ורגשותיו, אלו הטו אזן קשבת אל מרי שיחו ולחשו לפני האלהים אשר בלבבו, אז לא נכחדה מהם כי מלא היא יאיש נורא על כל גדותיו, כי הנהו בעיניו כאובד נעלב שאין איש בכל העולם שם אל לב לתבוע עלבונו, כעזוב ונטוש מרעים ומבני משפחה, בנתעה בשוא וכמסובב בכחש ע״י עצמו ובשרו, אחיו ובניו. לא נפלאת היא אם י נבקה רוח העם בו ויאבדו עשתנותיו אחרי המכות המוסריות אשר חכה בית מאהביו משנת הארבעים עד שנת הששים. ביאתו הפתאומית של ליליענטהאל לתחום היהודים מטעם השר אובאראוו, השמועה ששמעו ממרחק כי מטרת יסוד בתי הספר היא להעבירם על דתם, הידיעה שלקחה אזנם בסתר כי אם לא ימהרו לתת ידם לההצעה, אז כלה ונחרצה היא להושיב אותם על ארץ גזרה (פבריה), מנוסת ליליענטהאל לאמעריקה באופן מוזר מאד ובוא מאנדעלשטאמם למלא פקודתו תחתיו, התיפדות קופת מכס הנרות בעת אשר מגפת החולי׳רע כדבר באפל התהלכה ותאכל את העם בכל פה, נצני ההשכלה המזויפת כמו ז קרירות רוחם של הצעירים אל תביעות הזקנים, יסוד בתי מדרש הרבנים, מוריהם ותלמידיהם הלא המה הרבנים החדשים מטעם הממשלה, אשר לקחו להם קמים לפסוע על העם ברגל גאוה ולהתעמר בו כבמקנת כספם,- כל הדברים האלה לפתו בעמודי נפש האומה ויטו אותם בכה וירגזו וינועו ממקומם, הטיפו בה נטפי מרה שחורה וימלאוה יגון ועצבת ויפרשו עליה למסך ענן חשך וצלמות. אכל, כאמור למעלה, לא ירעו רופאינו את המעמד החלש והרופף שנמצאה בו נפש העם באותה שעה שקרבו אל מלאכת הנתוח, ועל כן לא ראו חובה לעצמם להחלימה ולחזקה בתחלה, לפחת בה רוח עז ותעצמות, בכדי להניח לה מעט מגדל הכאב. כאשר נגשו סופרי ישראל בראשית שנות הששים להפיץ אור הדעת בין בני עמם, היתה מרה נפש העם על ההשכלה (במובנו!, ולא רק על ההשכלה בלבד כי אם גם על מחזיקיה ותומכיה ועל כל הדברים אשר מנקודת הראות שלו תבואתם רעה לגור עולי הימים בחרמה. היטב חרה לו על העתקת התנ״ך על פי באור בן־מנחם ובגללה התאנף ויתקצף גס על כתבי הקדש ולבסוף גם על השפה העבריה בעצמה. על כל הספרים הקטנים הכתובים עברית וגדפסות באותיות מרובעות, אף על התמימים שבהם, במו על העתקות שולטאן ומליצותיו אשר יסודתן בהדר הכרמל והשרון