Pardes
- Journal
- Pardes
- Volume
- 1 (1892)
- Date
- 1892-01-01
- Page
- Seite 195 (sequence 204)
- Language
- Hebrew
- Belongs to
- journal volume
- OCR quality
- 64% known words query
- IRI
…/8003959-8003960--204-8004162- Visual Library
- page viewer of the UB Frankfurt
OCR text
1!כ!£ו1ר1 והחיינז 195 עוסקים במליצות מעט מעט חדלו, מספר בעלי באורים חדשים נם ישנים הלך הלוך ודל מיום ליום, ותחתיהם באו פועלים ועובדים עבודה של קימא , עבודה אשר פרי תשוה לה. הסופרים החרשים התלקטו אל דגל "המליץ" אשר החל בימים ,ההם לצאת לאור באדעסא ע״י ה׳ צעדערבוים ואשר יצא בעקבות בעל "השחר" הרוסי לפלס בין בני העם נתיב לחכמה ולדעת ולהפיץ אורה בישראל. .הסופרים המשכילים האלה ראו בדמיונם את עמם הוזה שוכב סרוח עלי ערשו בבית אפל בעת אשר בהוץ כבר זרחה השמש ולאורה יצאו כל בני האדם לפעלם ולעבודתם, ויבאו זה במאמרו , זה בשירו וזה בספורו להקיצו ולעוררו משנתו, לפקוח עור, להוציא ממסגר אסיר ולהעמיד במרחב רגלו. הארי שבחבורה יל״ג הרעים בקולו (בשנת.תרב״ג): ״הקיצה, .עמי! .עד מתי תישנה? הן גז הליל, השמש האירה; -הקיצה, שא עינך אנה ואנה וזמנף ומקומך אנא הבירה״. ולהד קולו נענו סופרים גדולים גם קטנים אשר כולם כאחד נחלצו חושים ויקדישו מלחמת תנופה על האולת מפנים ואחור וישימו על נס את ההשכלה בת השמים ויעשו לה בונים ויעלו לה עולות ויסבו לה נסכים וישימו קטורה באפה וישירו לה שירי הלל וזמרה, ברכות והוראות, כולם כאחר השתדלו להסב את עיני העם אל הזמן והמקום, אל המאה התשע עשרה ואל הארץ שהמה יושבים בה. לכאורה הן עסקו הסופרים האלה בענינים הצריבים לשעתם, בדברים שהזמן גרמא ומאד הטיבו לעשות כי בראש לכל נגשו אל תחבשת הפצע היותר מסוכן אשר בגו האומה, אל הרחקת הבערות אשר כנגע פשתה בבית ישראל לכלותו מנפש ועד בשר, אבל עם כל זה לא כרופאים מומחים ומהוגנים עשו את מעשיהם, אלא כרופאים חרשים מקרוב באו שלא נסו בהם ״ כלומר במרוצה ובחפזון, בלי בל דעת וחשבון ובלי כל הכנה קורמת הדרושה אל החפץ. כנהוג שבעולם, רופא אמן בא לעשות איזה נתוח בגוף איש חולה, איננו נגש מיד אל עבודתו אלא מבקש הוא בתחלה להקל עליו את כאבו בשעת הנתוח ע״י אמצעים ותחבולות שונות, מנפה הוא לדבר על לבו דברי נחומים, מתאמץ להניח את דעתו ולהרגיע את רוחו בדברים רבים הנכנסים אל הלב או כי הנהו נותן לתוך פיו איזה שקוי מועיל להפיל חבלי שנה על עיניו, ובשעה שהוא מחל את מלאכת הנתוח, אז ישכל את ידיו לעשותה בנחת לאט לאט, בזהירות ומתינות יתרה, בדעתו את גדל הסכנה המרחפת על ראש החולה ברגעים האלה, אבל רופאי ישראל לא עשו כפי המוטל עליהם לפי היושר האנושי לכה״פ. הם לא שמו אל לבם לפני הנתוח לאמץ את רוח העם החולה בקרבו, לתמכו ולסעדו ולחזק את ידיו הרפות למען אשר לא ירגיש כל בך