Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 183

183 הנערות והוזייב! לה. האמצעים והתחבולות אשר השתמשו בהם לפעולתם לא ממקור ישראל היו, כי אם אסופים ילידי חוץ, אשר העם לא רצם ולרוחו כמו זר נחשבו, ועי״ז נחלש לפעמים כח המפעל המקוה ויש אשר לא הופיע עליו אור וישאר חבוש בטמון. בשעה שאנו מתבוננים לחקר עבודת מפלגת סופרים זאת, יגלה לנגד עינינו מחזה מוזר ונפלא במינו: בין המפעל אשר הקדישו אליו את עטם ובין הדבר אשר באמצעותו אמרו לתת לו ידים, לתמכו ולסעדו, היה פרץ נבעה רחב מאד; ויש אשר הפעולה וסבתם היו שני הפכים, שגי בעלי ריב אשד בגבור יד האחד רפתה יד השני. הסופרים האלה היו כעין רופאים המשפטים, אשר בקשו לעקור את המחלה עיי הסבות הגורמות לקיומה ולהתפתחותה, ולא עלתה בידם. אבל, כאמור, עמדו תמיד רגלי הסופרים האלה בתחום ישראל וכל מה שטרחו לא טרחו אלא בשבילו. גרוע משתי המפלגות האלה היא המפלגה השלישית. סופרי המפלגה הזאת אשר לעגו להסופרים "המליצים" וישלחו את חצי מהתלותיהם אל לבם וכל היום צעקו ככרוכיא: חיים! חיים! הם בכבודם ובעצמם רחוקים היו באותה שעה מחיי בני עמנו כרחוק מזרח ממערב. החיים שהסופרים האלה תקעו והריעו עליהם כל ימיהם, לא חיי רחוב היהודים היו, חיי המון בית ישראל, חיי עצם מעצמות האומה ובשר מבשרה, אלא חיים שנמחק מראם הלאומי ויהיו כאסימון שאין עליו צורה כלל. החיים שבקש ו הכופרים האלה להאציל מרוחם על הספרות,־ היו חיים בלתי טבעיים, היים מוכנים שאין להם •בל שרש וענף בקרב העם, חיים מוזרים ומשונים, היים מטולאים כתחש זה מגוונים שונים , חיים שזורים ועבותים מזמורות זר ומסורי גפן נכריה , חיים לקוחים במלואם מספרי העמים שהיו הוגים בהם באותה שעה, הסופרים האלה, אשר בכל, עת מצוא התנשאו על הסופרים .הפטפטנים ברחב השכלתם והתפתחותם הרוחנית, ואשר באמת לא היה להתפתחות זו כל יסוד ובסיס נאמן מתהתה להשען עליהם, בי לא התפתחות מסודרת היהרעפרי חנוך מסודר, .פרי חכמות ומדעים שרכשו להם באיוה בית ספר גבוה, אלא התפתחות שטחית ומזויפת, נאד נפוח ותוכו נחר-הם המה גם לא יכלו לעכל בבטנם כראוי אה המאכלים שאכלו, ויגישו לפני הקוראים העברים בקערה נתחי בשר שלמים את עורם ואת פרשם, הסופרים האלה, אשר לא היה להם משלהם כלום, אשר חסרו ■בל יסודות מחקריים ודעות והשקפות קבועות וחזקות כסלעי איתן הנקנות לאדם בן תרבות בשעבוד הטח להתבוננות, להתעמקות ולהסתכלות כוה בכל מה שנעשה בחלל חיי הרוח, הנה לבד שלא ירעו ולא הבינו כי לא כל הרעות המתהלכית לרוח היום בספרות בגי עם הארץ מסוגלות להכית שרש ולעשות פרי גם בספרות העברית, אשר אם כי הדשה היא אבל עוד כל ימי עמה על הארץ תהיה רוח הספרות העתיקה חופפת עליה, רוח מורשת אבות,- עוד גם נעלה היה מכחם לצרף, לזכך ולצחצח את הדעות הללו בעליל הטעס הישראלי ולהלבישן. הסגנון העברי הנקלע