Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 182

את ידיו עליהם ויתן להם כתב־היתר למשוך בשבט סופרים. .הסופרים ממין הזה לא ירעו בלל את חובותיהם לספרות ואת חובות הספרות לעם, לא ירעו מעולם כי על הספרות להיות מסכמת בבל פרטיה את החיים ויחשבו למשפט בי אין לה בל מטרה אחרת בלתי אם להקים דור מליצים בישראל "לתועלת השפה העבריה׳/ כאשר כתב ״המגיד״ בראש כנם להתנוסס, והמה דבר לא היה להם את בני האדם עלי אדמות ולשונם לא בארץ תהלך בי אם הרקיעו לשחקים. יש בנו רבים אשר יצדיקו את ראשית מלאכת הסופרים האלה, באמרם בי "כשאדם נער הוא אומר דברי זמר" ומעשי נערות כאלה אנחנו מוצאים בימי הילדות והשחרות של ספרות כל עם ועם. אבל המצדיקים לא יצדקו ולא עור אלא שמסנגורים המה נעשים קטגורים. שוכחים הם כי עור בזמן שהחשך כסה ארץ וערפל לאומים כבר היתה לנו ספרות גדולה ורחבה, עשירה בהוד ונעימות.בצלצלי קדש וקולות אלהים, עשירה במחקר ופלוסופיא ובכל ענפי החכמות והמדעים; לא ישימו אל לב כי עוד לפני כמה מאות בשנים התנוססו על שמי ספרותנו כאבני גזר הרמב״ם, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה י בן גבירול, ראב״ע ועוד חכמים רבי פעלים במספר רב, אשר עוד כיום יפזו מנגה זהרם כל משכנות ישראל אשר בתוך הגולה. באמת ישישה הספרת העברית לימים מכל הספרות אשר על פני האדמה , אפס בי לא תדע זקן כעם אשר על ברכיו נולדה, ונקראת היא כיום הזה "חרשה" על שם הדרך החדש והטעם החדש אשר אמרו לתת לה הסופרים החרשים בני המאה התשע עשרה. אולם אם עכ״פ נאמר ללמד זכות על הכופרים הפטיטים ובעלי קטנות המוחין האלה ׳ אז נוכל להצדיקם בזה אשר אם כי עסקו כל ימיהם בדברים בל יועילו ובפטפוטי מלים, בקשור כתרים לראש האביב והקיץ, להשמש והירח וכל צבא השמים, בדחיקות ולחיצות על באור פסוק ..או גשיש״ וכיוצא בזה, נאמנים היו בכל זאת אל מטרתם, כי ימינם טפחה את השפה וירבוה וירחיבו את גבולותיה ויראו לבריות כי ש״ע עשירה היא כל כך עד כי יש במלתחתה די מחלצות להלביש בהן את כל שמותיהם והבליהם, הדורשים מבעליהם תלבשת יותר נאה ויפה לבל תנלה ערותם . סופרי המפלגה השניה הפיצו אמנם את ענני החשך שהיו פרושים למסך על שט ספרותנו ויגיהו עליה קרני אורה, הם הבינו את אשר לפניהם וירעו להשתמש במלאכתם הספרותית לצורך בגי עמם. הם לא רדפו הבל ולא רעו רוח אלא עסקו בדברים מביאים תועלת מוחשית ונראית לעינים, בדברים העומדים ברומו של עולם האומה. בכלמקצע שבספרות אשר נטפלו בו הסופרים האלה, ראוים היו דבריהם להשמע מאת כל איש משכיל ונבון ולקבלם אל הלב, ואמנם כזאת היה, כי לא על ארץ צחיחה זרעו את זרעם, כי דבריהם הכו שרש למטה ויעשו פרי למעלה. אולם גם המה. אם כי בונתם ודתה רצויה לעבוד עבודתם על שדמת עמם ויצרפו אליה גם את המעשה, הנד, הדרך אשר אחזו בה להגיע על ירה אל התכלית הנרצה, לא דרך הקדש יאמר