Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 178

י דעתו הפרטית וחפצו, ובלם העלימו עין מן העת והמקום והצרכים המחויבים ויסיחו את דעתם מהנחוץ והנאות למטבע הדברים שהמה עוסקים בהם. כלם לא שמו לב אל קול המונה של האומה ולא השגיחו בבת קול היוצאת יום יום מחרבות רחוב היהודים ומכרזת על חפצי יושביו ונטיות לבם, לא חלבו אל אשר היה שמח רוח עמם ללכת כי אם איש אל עבר פניו הלכו. לפיכך, כי יקום באיזה מן הזמנים - כותב דברי הימים ואמר לצייר לפי מאמרי הסופרים האלה את תמונת . חיי העם בעתם, ופנה בכל מעשיהם שעשו ידיהם ובעמלם שעמלו לעשות, ומצא לפניו רק צורות מטושטשות, צבעים כהים, קוים מחוקים, שברי יד ושברי רגל, עצמות יבשות אין כל, והיה כי יראה והנה הכל הבל ורעות. רוח וסבב את לבו ליאש ממחשבתו. . הרי נמצא פרק מתולדות ישראל יורד לטמיון אל ים השכחה שכל באיו לא ישובץ.- בפרקים הבאים אוכיח את אמתת דברי אלה באותות נאמנים ובמופתים חותכים לקוחים גם מן החיים גם מן הספרות. אבל בהחלה אעביר לפני הקורא בסקירה אחת רשימות מקוטעות מתולדות הספרות העברית החדשה , הנחוצות מאד להענין שאנחנו דנים בו הפעם. ב. ספרותנו החדשה. אם כי רוב מנין ורוב בנין של המתעסקים והמטפלים בה כשלשים שנה האחרונות בערי רו״פ המה יושבים," הנה הורתה ולידתה היתה, כנודע , על ברכי אחינו באשכנז, ולא בקדושה כי אם עפ״י טעות. אומר אני #על פי טעות׳; מפני שאלו היתה בונת יוצריה זמחולליה בעלי האספות במחשבה החלה לברוא לישראל ספרות מיוחדת בשפתו ולשונו העתיקה, ספרות ערוכה בכל ושמורה כספרות העמים, כי אז היו צריכים מקודם, היינו בטרם שהחל הרעיון הזה לפעמם, לצאת מדעתם, הואיל ופעולתם זאת דומה ממש לפעולת אותו המטורף הנותן ביר חברו חרב להרגו. הן אי אפשר הוא להאמין כי החכמים האלה לא הבינו את המובן לכל, כי אין לך בעולם דבר יותר מוכשר ומסוגל מן הספרות לעורר בלב האדם רגשי הברת ערך עצמו ולחבב עליו את לאומיותו, ולו גם תנשבנה בחלל עולמה ריחות מסטרא דשמאלא, רוחות בלתי לאומיות, הלא מן האפשרות הוא כי ישתנו הזמנים ועמהם גם הצפרים וזמרות חדשות תשמענה, זמרות קרש; ואף גס זאת כי הוית הספרות ומציאותה כשהיא לעצמה, ומה גם אם שרמתה תפתח ותשדד על ידי סופרים נשגבים ובכירי־רוח, כבר הנה רכוש לאומי גדול ונכבד הנותן לבעליו את הזכות ויפוי הכה לחפוץ, לכל הפחות, לחיות חיי״עם. אכן המה ידעו את כל זאת היטב, ואם נגשו בכ״ז אל מלאכת הוצאת מאספים בשפת עבר לאור ולא בא כל מרך בלבבם, פן עלול הדבר שהמה בוראים הפעם בידיהם להיות.