Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 139

כמו של בתי ספר הבינונים, ולקדש - כמו של פתי ספר למורים בא״י. לשון הלמודים בלמודי חול לשון המדינה ולמורי קדש שפת■ עכר..והגומרים את חק למודם בישיבה יכנסו בלא כל בחינות קודמות להאיגיווערסיטעטים בארצנו וגם להאיניוו. הגדולים בירושלים וצפת. ואלה שגמרו חק למוריהם בירושלים או בצפת ויקבלו שם סמיכה להורות אוה״ת, יקובלו לרבנים בארצנו ובחוץ לארץ. בי האיניוו. דירושלים וצפת יתחשבו בין היותר טובים באירופא ואזיא. ביחוד יצטיינו שם בתורת המשפטים, כי תורת המשפט העברי, כעת אחרי אשר גורשו מבתי המדרש המשפטים האכזרים של הרומים-יסור מוסד. ורבים מתלמידי ירושלים וצפת נתקבלו לפרופיסורים באירופא ושמם לתהלה. גס הרב דאשדות אחד המצוינים שבהם. ומרי ידרוש כפעם בפעם דרשות בבית ספר הגבוה המקומי, וימלא האולם תלמידים מקשיבים השותים בצמא את דבריו, הרב הבאנו ללשכה החמשית - שם הורה לארבעים תלמידים מם׳ בבא מציעא בסוגית "תגרי לוד", ויבאר הרב את הסוגיא ההיא לתלמידיו בטוב טעם על פי תורת המשפטים של כל עם ועם.- הרב הציע לפנינו לנסות את התלמידים, ואנחנו משום אין מסרבץ נסינו אותם באיזה סוגיות והתלמידים השיבו כהלכה על בל שאלותינו. כאשר יפתח ״שער המצבה״ יסעו שמה רוב התלמידים עם המשגיח בראשם.- בכלל אשדות כעת מקום תורה, את אשר לא חשבו ולא פללו אבותינו. לפנים היה שגור הפתגם, ■כי "שבע פרסאות סביב אשרות הגיהנם לוהט". ובאשר נראה מדברי ימי עדת העיר הזאת , כנראה בן היה... ובאשר הציעו לפני קץ שנה איזה מן היהודים שנקראו אז ״יהודים חדשים״ לימד בית ספר הרבנים שם - היו לשחוק בעיני היהודים הבשרים מארצות הצפון... בי היתה אז אשרות עיר של אריסטקרתים בורים, של בעלי תאוות גסים, ורק מעט מן המעט משכילים עברים. לא כן עתה. היהודים בכלל שנו את פניהם, וגם יהודי אשדית עמם. ויען כי יושבת היא "בשערי ירושלים" תקבל ההשפעה ה־אשונה ממקור "החיים העברים", וכעת ממנה תצא תורה לכל ארצות הנגב. ומכל הערים סביבה יבאו אליה תלמידים מקשיבים לקח בהישיבה הגדולה. בתוך החברות הנכבדות באשרות משבה עינינו ביחוד חברת "תלמידי עזרה ונחמיה״, אשר אנכי ומר ברוך בן נריה נחשבים במספר חבריה. החברה ההיא אחת החברות היותר גדולות ומביאות תועלת לעמנו. החברה ההיא נתיסדה בראשית תקופת הישוב. חבת ציון לא שלחה עוד את שרשיה עמוק עמוק ללבות כל העם, ויהיו הרבה פוסחים על שתי השעפים, וגם בין חויע היו כאלה אשר רק למראית עין היו חובבים ולבם בם עמס", ויצאו ידי חובתם בזאת, ששלמו סכום מעט לאוצר החברה. אחרית חבה כזו - היתה נוראה. כי עם כל ח בת ו לא צעד העם אף צעד אחד קדימה בדרך החיים, כי עוד לא היה ראוי לחיות