Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 129

129 מסע לארץ ישראל א. ביום ג, חמשה עשר בסיון שנת ה׳ ת״ת חגותי את חג כלילותי עם רעיתי אשר אהבתי. ולמחרת היום הזה, עובנו את הורינו וקרובינו ואת אוהבינו ונשם לדרך פעמינו - לבלות את "ירח׳הזהב" בארץ אבותינו. ידעתי בי הקורא העברי לא יסתפק במעט זה: הוא יחפץ לדעת מי אני? מאץ אנכי? מה מעשי? ועוד פרטים באלה הנחוצים לו מאד לדעת. אתאמץ למלאות תאותו. אנכי הנני מורה שפת עבר בגימנזיום לנערים ונערות בעיר נ. אשר בסוריא, ורעיתי יהודית לבית יוסף אחת התלמידות בנימנזיום ההוא. אבי רב ומורה באחת הקהלות, ואביה בעל אחוזות ונכסים בסביבות נ. - מן הלשכה החמשית עד השמינית למדתי אתה פרק בספרותנו, ובמשך העת ההיא למדנו לרעת ולהכיר ולאהוב איש את רעהו. וכאשר גמרה יהודית את חק למודה, והיא בת שמונה עשרה, בקשתי את ידה - והשנתית. וכעת הנני מאושר, כי נוסף על יפיה, יפעת בת ארץ הקדם, יפעת עבריה עם עינים שחורות כעורב, היא גם בעלת מרות טובות וכשרונות נעלים, ובכלל כל המדות הטובות שמנאו חכמי ישראל באשה וכל המעלות הטובות שמנאו באשה ״חכמי אומות העולם״ נתאחדו בה, ביהודית. ונוסף על כל אלה עוד מעלה אחת בקודש היתה לה, כי אהבה עזה אהבה את שפתנו וספרותנו. והיא, אשר לפי יפיה ועשרה יבלה.להנשא לאחד השרים או העשירים הגדולים, בחרה בי, במורה, כי בעיניה האצילה השפה מרוחה ומהורה עלי, ומחבתה חבה יתרה נודעת לי. כאשר תראו, חביבי הקוראים, ספורי ״לא ארוך ולא חרש״, ואיננו יוצא מגדר המציאות והאפשרות. ובכל זאת אדמה, כי לו קמו עתה אבותינו מקבריהם, והתפלאו מאד לשמוע את דברי אלה. דברי ימי עמנו יספרו לנו, כי באמצע המאה השביעית, היו אמנם מורי הדת לעברים באיזה מבתי הספר, אבל רק מורי הדת, ולא מורי הלשון, כי את הדח העברית הורו אז בלשון המדינה. וזאת עוד, מה שקשה להאמין עתה, מורי הדת ההם לא היתה להם כל שייכות לא עם הדת ולא עם הלשון. רק לפנים, רק משום מראית עין היתד. כל זאת. המורים לא הורו, והתלמידים לא הקשיבו לקחם, ובכלל היה בל הענין הזה רק מעשי להטים ואחיזת עינים. הדת היתד. בזויה על מוריה ותלמידיה, והמורים בזוים ונבזים בעיני עצמם ובעיני התלמידים, אשר ירעו את פור הלמודים האלה... וגם זאת רק בשם הדת בלבד, ולשון וספר מאן. דכר שמם? בימים הרעים האלה, עת אשר היהודים בעצמם לא ירעו אה ערך שפתם ולא הבינו להוקירה, ורבים מהם גם את בניהם לא למדו עברית... בימים הרעים האלה, רעים מחוץ, ורעים מפנים-כל זאת אפשר דדחה, לא כן עתה,