Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 128

מסע לארץ ישראל בשנת ודת לאלף חששי. ארצי ועמי! אני שלכם, וחלומיוד שלכם . * במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובמקום שאין סופרים-היה סופר. על פי מלאכתי ואומנותי אינני סופר, ולא לי לכתוב ספר מסעות. סופרים הרבה גדולים וטובים ממני, סופרים מובהקים היו אתי על ״יהודה המכבי״, על •ישרוף ועל •השר הנדיב״... יחד עשינו את דרכנו, יחר עברנו את ים המלח. והירדן, ובכפר ״שלום״ וביחור בכרמי ״עין גדי״ וחצרון, ביום החג, ביום הטוב, היו סופרים רבים... ואנכי הכיתי והכיתי: מתי יכתבו הם בספר את דבר מסענו זה, מכל אשר ראינו ושמענו... אבל עברו ימים וירחים, ואץ קול ואין קשב, בראותי׳ כזאת אמרתי בלבי: הבה אנסה אנכי את בחי, ואכתוב, כמו שאוכל, על דבר הנסיעה הנפלאה ההיא. וזאת עור - אם להגיד האמת - ספרות כזו היא מעין מחלת משפחה ר״ל-אצלנו. גם אהד מאבות אבותי, ושמו כשמי, בשנות החמשים במאה השביעית, היה כותב את מסעותיו "בעגלה ובענלת החורף"... והרבה מבגי משפחתנו אהבו תמיד לכתוב זכרון בספר מה שראו ושמעו בעברם בדרך. וגם אנכי, אודה ולא אבוש, יש לי מעין חולשה לענינים כאלה... והנה-כתבתי. ידעתי, כי לו כתבו הסופרים הנאמנים: שלמון, עזרא, אביה, וחבריהם, בכלל, כל אלה אשר רוח השירה נוססה בם, כי אז בלשון אחרת דברו. יש ויש פה כר נרחב לסופר משורר, לכתיב ולשיר, ולצייר תמונות לוקחות לב ונפש. אבל מה אעשה, והמה לא יכתבו. ואנכי - כתבתי כמו שיכלתי.