Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 110

הזרים לרוח כה״ק , לכל להכניס לספרותם המלאכותית שום מלה או אפילו מבטא שלא נמצאה דוגמתו בספה״ק, מדאגה מדבר פן למראה הפנים החדשות תשקע אש הדמיון בלב הקורא, פן יעירו המבטאים החדשים ספק אבזרי בלב הקורא, בחשבו למשפט בי לא שפת עבר הידועה לו קמה לתחיה, בי אם שפה משונה אשר אין לה זכר בספרותו העתיקה ואשר אין לה גם מהלכים בשוק החיים, בפי אחיו ובני עמו- ואז היתד. אחרית הנפיון להברית, והחיים המלאכותיים כאשר באו כן הלכו, ואיש לא חשב עוד לחדש את הנסיון המוזר ולבנות מגדל ספרותי על שתות הרוסות... כי הסופרים הזקגים ידעו והרגישו כי כמותה הקטנה של ספרותנו העתיקה מסוכנת בכפלים לבריאת ספרות חרשה: האחת מפני שתקצר לשונה מהביע את כל העולה על לב סופר מהדור החרש: והשנית מפני שע״י קטן כמותה היא שגורה בפי כל איש-־אין לך קורא עברי שלא ידע כמעט את כל התנ״ך בעל־פה, או לכהפ״ח את סגנונו ומהלך רעיוניו - וכמעט יפגש בקריאתו במלה או מבטא, אשר זכרונו יגיד לו בי לא מן התג״ך מוצאו, ועמד ושאל: מי נתן לך רשות לכנוס לספרות העברית? מי שמך? ... ומי מעיד עליך כי בשפת עבר החיה היו נותנים לך ג״ב זבות אזרח? - ועוד שאלות טבעיות כאלו המתרגשות ובאות בלב האיש הקורא בלשון חיה־מתה, כלומר בלשון החיה רק בכתב ולא בפי מדברים. וזהו ההבדל הגדול בין שפה החיה באמת, .ובין שפה שמחיים אותה רק בכתב: ברברים הכתובים בשפה חיה, טבעיותם זוהי יפים, כלומר בל מה שהדבור בכתב מתקרב אל הדבור בעל פה, אל לשון בני אדם, הרי הוא משובח ומפואר ומתקבל אל הלב. אולם ברברים הכתובים בשפה מתה, הגה טבע הענין מחייב, כי רק אז יפיקו רצון מאת הקוראים, אם סגנונם מתקרב אל הסגנון הקלאסיקי, כלומר אל הדוגמאות העתיקות והמקובלות שבספרותה, כי רק אז יחשבו לעצם מעצמה ולחלק המסתעף מן הכל. כך עינינו הראות בדברים הנכתבים בזמה״ז בלשונות יון או רומא, כי תומ״י יבחון "המביך את סגנונם אם יש בו מן "העתיקות" או לא, כי עתיקותו זוהי יפיו, ומביון שאיננו מתחקה על סגנון הקדמונים והוא מלביש את רעיוניו (לוא גם יהיו יפים ונעלים) פנים חדשות, מיד ׳קוראים לו ״ברבריסמום״ ועוד שמות כאלו המוציאים לעז על ״מעילה בקרשים״ כזו. ואם כך המנהג .בלשונות הללו, עאכ״ו בשפת עבר, אשר מפני מעוט דוגמותיה העתיקות נקל לכל איש להגביל את מושג "הסגנון העתיק", ולהגיד תומ״י "מביגותו" אם ברוח ספה״ק נבתב או לא.- זאת היא, לדעתי, הסבה האמתית אשר ה כ ר י ח ה את אבות ספרותנו להשתמש אך ורק בסגנון המליצי, בסגנון התנ״ך, בי אך באמצעי זה יבלו לחבב את ספרותם החדשה על הקודאים־ולעזור לכה דמיונם לחשוב באמת, כי זו הלשון-שפה חיה היא, וכה משלה ״המליצה״ ימים רבים ממשלה בלתי מוגבלת בספרותנו היפה, ותעש נפשות והתפוש