Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 99

99 פעולות חכמי ישראל אחרי שפיכות דמים נוראה עלה לכסא המלוכה נירון העברי, הוא הוררום האדומי, והרג את כל חברי הסנהדרין, מלבד שמעיה, בנ״ל. אם התפטר אז שמעיה בעצמו מנשיאותו, או נתרחק בזרוע, או מת במשך ימים מעטים אחרי כן - לא נודע ברור. בכל אופן עמדו אחרי שמעיה בראש הסנהדרין אנשים שלא הצטיינו בתורה, והם בני בתירה (פסחים ס״ו). אך הם בעצמם, בראותם שאין עטרה זו הולמתם, התפטרו מנשיאותם ותחתיהם עלו הלל הזקן וידידו של הורדום, מנחם. הראשון היה נשיא, והשני אב בית דין, היינו ראש הסענאט, לנכון, טוב היה לפני הורתם שבראש הסענאט, זרוע הממשלה, ישב אחר מידידיו. אך הורדום, כפי הנראה, לא לימים רבים היה זקוק להשתדלות מנחם לטובתו. וכאשר נכונה הממלכה בידו קבל את מנחם לעבודתו" עבודת המלך (חגיגה שם)*), ועל מקומו עלה שמאי , חברו של הלל, ששניהם היו תלמידיהם של שמעיה ואבטליון (אבות פ״א)**). נשיאות הלל היתד, בערך משנת ג׳ תשל״א עד ג׳ תשע״א(ע׳ שבת ט״ו. וספרי פ׳ הברכה). מתקנותיו של הלל נודעו לנו בבירור אך שתים: פרוזבול, וגאולת בית עיר חומה שלא בפני הקונה. לפי חק התורה(דברים ט׳יז) שנת השמטה משמטת בל חוב, והנושה אינו יכול לתבוע את חובו, לא לבד ר ק בשנה ההיא שאין בה חריש וקציר (ע׳ ויקרא כ״ד.), כמו שהיה מקום לבאר את הדוק הזה, אך, בפי הבנת התלמוד (שביעית פ״י>, גם בשנים הבאות אחרי שנת השמטה, בלי ספק מפני שהקישו את המשפט הזה למשפט העבדים, שיוצאים בשנת השמטה לחפשי לגמרי(שמות כ״א, דברים ט״ח. ער ימי הלל לא היה החק הזה מכביד על העם, אך לא כן בימי הלל. אם מפני שבני ישראל בימי הוררום לא היו בטוחים במעמדם, אם מפני שהעשירים המלוים החלו לפנות איש אל בצעו " או שהלוים העניים למדו אל דרך הרומים להערים ולחמום עד מקום שידם מגעת, ועל כן בטנה האריכו את ימי הפרעון עד בוא שנת השמטה, יהיה איך שיהיה - העם נמנעו מלהלוות, מפני שמלבד הפסד לא היתה להמלוים תקוה על שבר מן ההלואה, מפני איסור רבית. אז התקין הלל פרוזבול (מורכב משתי מלות יוניות: פרוז 08■!? על פי, במקום, בולי 301116 עצה. החלטה, הייגו, במקום החלטה ופסק דין על גביית החוב, או: על פי עצת חכמים *) ע״ש מחלוקת אביי ורבא, אבל יציאת מנחם לעבודת מלך רשע כהורדום, היתד, באמת יציאה לתרבות רעה כדברי אביי. **) האמנם אין ראיה מוכרחת שגם שמאי היה תלמיד שמעיה ואבטליון, כי יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, כי באמרם בכל הפרק באבות ״קבלו מהם" הכונה לא על התורה אך על המשרה, וכמו שאמרתי בפרק הקודם על המאמר "אנטיגנום איש סובו קבל משמעון הצדיק". ובזה יבואר ג״ב מה שאמרו שם "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי" ולא אמרו כאן כדרכם תמיד ״חמשה תלמידים קבלו מריב״ז׳/ מפני שלא היתד, להם משרה. ולא חשב את שמעון בן הלל, מפני שבימיו לא היה אב בית דין, ורק ר׳ יוחנן בן זנאי היה תחלה אב״ד ואח״ב נם נשיא.