Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 98

התלמוד מיחס לשמעון בן שטח גם התקנה "מלך לא דן ולא דנין אותו׳/ כלומר שלא ישב בסנהדרין לא כשופט ולא כנשפט (סנהדרין י״ח). לפי דברי התלמוד כך היתה סבת התקנה הזאת. ענדו של ינאי המלך נאשם בעון רציחת נפש, ובהיות העבד קנין כסף בעליו, ואם היה נגמר דינו למות, היה מזה נזק להמלך, על כן דרש שמעון מאת ינאי לבוא להסנהדרין בתור נתבע, היינו שישמע את פסק הדין על ■אחת קנין כספו. אז בא ינאי וישב לו על .כסא. הדבר הזה לא היה לרצון לשמעון, כי על פי החק אין הנתבע רשאי לשבת בעת המשא ומתן בדינו, ויאמר שמעון ז "ינאי המלך! עמיר על רגליך ויעירו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם״. ינאי המלך ענה כי לא למשפט שמעון לבדו הוא מיחל. אך גם למשפט חביריו של שמעון, ואם גם הם יצוו עליו לעמוד, אז ימלא מצותם. שמעון הביט על חביריו בתקוה שגם הם יאמרו לינאי שעל פי הדין הוא חייב לעמוד, אך חביריו כבשו פניהם בקרקע ושתקו. שמעון כעם על חנופתם. ״בעלי מחשבות אתם, אמר להם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכס". באותה שעה, מוסיף התלמוד לספר, בא גבריאל והבטן בקרקע, אז אמרו ״מלך לא דן ולא דנין אותו״(סנהדרין י״ט ב׳). אך אי אפשר לבלי להסכים עם גראטץ, כי הספור הזה, שיש בו תערובות של מעשים והגדה, צריך להתיחס לאותה הסנהדרין, שדנה את הורדום על שהרג את חזקיה, ושברח הוררום מלפניה על פי התאמצות אדוניו המלך הטפש הורקנוס השני. הוררום בא לפני הסנהדרין לא כנאשם, אך ברוב עז והדר וחגור חרב, הסנהדרין מלאה פחד, אך שמעיה הנשיא הוכיד! את הסנהדרין על מורך לבה. הסנהדרין, אשר לדברי שמעיה הנאמנים לבשה קנאות, החלה לדרוש בעונש הורדום והרוצח הצעיר דרה בסכנה גדולה. אך חדל האישים, הורקנום השני, צור, לדחות את גמר הדין ליום מחר, למען הציל בזה את אהובו הנבל. במקרה זה השתמש הורדום, ויברח בלילה. פה נראה את מרך לב הסנהדרין, גם עז רוח הנשיא, גם פעלו המגונה של המלך, המסופרים בתלמוד בפנים אחרות, ואשר בצדק היו יכולים להיות סבה לתת חק, שהמלך לא דן ולא דנין אותו. אם נצרף לזה גם את מעשה הורדוס, שהרג בעלותו לכסא המלוכה את כל חברי הסנהדרין שדנוהו, מלבד שמעיה, אז יצא לנו גם סוף ספור התלמוד על אדות מיתת כל יראי ההוראה שבהסנהדרין. באופן זה, הרין שהמלך לא דן ולא דנין אותו צריך להתיחס לשמעיה ולא לשמעון בן שטח. בסוף נשיאות שמעון או בהחלת נשיאות שמעיה תלמידו התקינו שקרבן התמיד של שחרית יהא קרב עד ארבע שעות מתחלת היום. התקנה הזאת נתחדשה על ידי מעשי אנשי הורקנום הנ״ל שקבלו דינרין מאנשי אריסטובלוס לצרכי קרבן התמיר ולא העלו להם השה לעולה (ירושלמי ברכות פ״ח, ומובן ממילא שבני ירושלים היו עריכיס לבקש קרבן אחר ועל ידי זה האריכו זמן ההקרבה .