Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 88

ם ר ד ם 88 התקופה הארובה הזו נודעה בשם תקופת "אנשי כנסת הגדולה" או תקופת "הסופרים" ונמשכה עד אנטיגנוס איש סובו, שאז באה הסנהדרין במקום אנשי כנסת הגדולה או הסופרים. להם מיחסים בעלי התלמוד הלבות רבות שבאו במספר מסוים, כמו "חמשה לא יתרומו, חמשה דברים חייבים בחלה, חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן, שלשים ושש בריתות בתורה, שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור, ארבעה אבות נזיקין, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת" (ירושלמי שקלים פ״הה״א), ולהם מיחסים המבקרים הרבה משניות שנשנו בלשון קצרה ביותר, כמו "ארבעה אבות נזיקין"(גם הלכה זו נאמרה במספח והמשנה הנפלאה בסגנונה הבאה אחריה ״כל שחבתי בשמירתו״ וכו׳ *) (דו״ד ח״א צר 69), המשניות "יציאות השבת שתים שהן ארבע, שבועות שתים שהן ארבע, מראות נגעים וכו׳, היתר נדרים פורחים באויר״(ספ״א דחניגה) ועוד כמוהן. לרעתי נשנו בתקופה זו, ובכל ענין לא מאוחר מתקופת הזוגות, הרבה משניות שבאו עליהן אחרי כן פירושים או מחלוקת במשנה עצמה, ודבר זה נתן ענין להאמוראים לענות בו בפלפוליהם שלא כפי הפשט. כבר ראינו במשנה ראשונה בפסחים, שכבר היתר. משנה שנורה בפיהם, ששתי שורות במרתף צריכין בדיקה, ושהמשנה האחרונה פירשה את הראשונה לומר, שאין דבריה אמורים אלא במקום שמכניסין בו חמץ. על הדרך הזה נוכל לומר, שהמשנה "במה מדליקין וכו׳ אין מדלקין לא בלכש וכו׳ ולא בחלב" היא משנה ישנה, ובפירוש המלה האחרונה נחלקו נחום המרי וחכמים, לדעת הראשון הבונה רק על חלב שאינו מכושל, ולדעת החכמים הכונה גם על חלב מבושל, ודברי האמוראים שחפשו למצוא איזה מחלוקת בין התנא-קמא והחכמים (שבת כ״ד), הם על דרך הפלפול. לא למותר אחשוב להעיר, כי יש עוד מקומות בש״ם הדומים למשנה זו וגם שם חפשו האמוראים למצוא איזה מחלוקת במקום שאין צורך לזה. כן אמרה המשנה בדרך קצרה: חמשה תמין וחמשה מוערין וכו׳ (נם פה מספר) השן מועדת לאכול את הראוי לה, הרגל מועדת לשבור בדרך הלוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק (כפי הנראה היתה אז ההלכה כר׳ טרפץ, שקרן בחצר הניזק *) המשנה הזו היא המשך המשנה הקודמת . אחרי שחשב ארבעה אבות נזיקין הכתובים בתורה הוציא מהם היקש: הצד השוה שבהן שדרבן להזיק ושמירתן עליך, ואז חייב המזיק לשלם במיטב הארץ, לפיכך כל שחבתי בשמירתו, היינו ששמירתו עלי, ואפילו במקצת, אם הם נכםים של יחיד בן ישראל, כשהזיק חב המזיק לשלם במיטב הארץ. והיא מדת בנין־אב הידועה, ולא היתה בלל בונת המשנה הראשונה לפלפל מרוע נכתבו כל הד׳ נזיקין ולא למדנו אחד מחנוו בדעת התלמוד, רק להוציא אח הכנין־אב הג״ל.