Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 80

אלו בפועל, השתדלו לפחות להשתלם בידיעתן, "שכשהם חוזרים לא יהיו־ להם חדשים". והמסכתות הללו, שעסקו בהן אחרי כן בחורי-ישראל דור אחר דור, הועילו הרבה להשריש את התקוה לעתיד עמוק עמוק בלב העם, בהתילן את לומדיהן להביט על העתיד המקוהו כעל י דבר ממשי, שראוי להכין אליו ולאבד זמן בשאלות המתיחסות אליו,־ וככה עזרו-"המצות התלויות בארץ" לקיום האומה אולי יותר מאותן שנוהגות גם בחוץ־לארץ. עוד בסוף האלף החמישי, יותר מאלף שנים אחר החורבן, לא נמנע גדול חכמי הגולה -לשים לילות כימים, כדי לאסוף ולסדר את "ההלכות למשיחא". הוא, בעל ״אגרת תימן״, הבין היטב ערך ״העתיד״ הזה לקיום העם, ועל כן נתן לו מקום גם בין ע י ק ר י ה ד ת, לא מפני שנעלמו ממנו, איש שכלו הגיון, אותן הטענות שטענו נגר זה אחר מותו תלמידי תלמידיו(כבעל העיקרים); אלא מפני שהוא הבין עם זה מה שלא הבינו המה: כי לא מפי ההגיון יחיה העם ויתקים, ובי בלי תקוה לעתיד עתידה גם התורה שתשתכח עם כל עיקריה ההגיוניים, ולא האותות של ההיסטוריא ולא המופתים של הסכולסטיקא לא יצילוה, אותה ואת עמה, מכליה. . אם בבבל, כשהגיע העם מעצמו, על ידי אסונו הפתאומי, להתיאש מן העתיד, חתרו החכמים להציל מה ש א פ ש ר להציל מן "האני" הלאומי, והנביאים השלימו את מעשיהם והצילו את ה כ ל, ~ הנה נראה בדורות האחרונים חזיון אחר, שלא היה כמהו מיום גלות ישראל: העם לא התיאש מן העתיד, אדרבא, לא מש מפיו במקדם; אך בלבו שכחה ו, מתחלה-מקוצר רוח, ואחרי יכן - מרוב טובה; ובאותה העת האחרונה, כשמצב העם הוטב הרבה והצליח "להחליף כה בתוך עמים בריאים וחזקים׳; ובכחותיו החדשים היה יכול איפוא ״לעבוד בעד העתיד בפועל״, ולא חסר לו כי אם לעורר את תקותו מ תרד מתה,-בשעת הכושר הזאת, קמו חכמיו לגרש כלה את התקוה הנרדמה ולמחות זכרה גם מפי העם. "נירונא" הוא האידעאל החדש, שחכמי ישראל מפיצים במחנה, תחת העתיד הלאומי. אבל גם את "נירונא" אי אפשר להשיג בפסיעה אחת, בי אם בדרך ארוכה ואחר ״גלגולים״ רבים, ומה יעשה העם ב י נתי ם?- לפיכך אנו מוצאים,.כי באותה מדה שחלק העתיד הולך וחסר, בה במרה, באותו זמן ובאותו מקום ועל ידי אלה החכמים בעצמם, הולך ומתרחב חלק..-העבר של ״האני״ הלאומי. בין סרר התפלה החדש בלי זכר לעתיד ובין הספרות החדשה על תולדות ה ע ב ר יש קשר ויחם פנימי, פסיכולוגי, אשר גם לא בל המחדשים האלו בעצמם ירגישו את כל תקפו: הזקנה, שאבדו את תקותה לדעת, מבקשת תנחומים ותשלומים בעד אבדתה, והנה מראים לה־ באצבע על העבר, כדי שתשתעשע ותתגעגע, עד שסוף סוף תבוא לידי הכרה, כי עכר שאין.עמו עתיד אינו צריך ל״אני"מיוחד שיהיה