Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 79

79 פרורים צערא אגרא". ובמצב הזה יש הבדל גדול בין איש ועם. האיש ההולך למות־ מות ימות, וכל תקוותיו לעתיד אינן יכולות לפדותו מיד שאול? אבל העם, שפתיל חייו רוחני הוא וחקי הפיסיאולוגיא לא ישימו קצכה לשנותיו וקץ לכחותיו, הוא, אם צלחה לו להביא אל תוך "האני" שלו את יסור העתיר, ואפילו רק בתמונת תקוה דמיונית בלבד, הרי מצא לו בזה סס חיים, מזון רוחני נאות לטבעו, אשר יחיהו ויקימהו לאורך ימים, למרות כל הלי וכל מתה. ומכיון שחי הוא, אין עוד מן הנמנעות, שבזמן מן הזמנים יביאוהו מקרים שוגים לחיות ולהחליף כח בתוך עמים בריאים וחזקים, וחלב העמים האלה אשר ינק יתהפך בקרבו לרם בריא, דם עלומים, ובהרגישו בנפשו כחות חרשים, ישוב להרגיש נם חפצים חרשים, אשר יעודדוהו לעמר בעד העתיד בפועל, ביגיעת בשר ורוח. כידוע, נכתבו או נערכו הספרים ההיסטוריים שבכתבי הקדש בימי גלות בבל. זקן היה ישראל באותו זמן, אפיסת הכתות הגיעה למדרגה כזו, שכל בני העם הרגישוה וידעוה וקראו במר נפשם: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". ועל כן עמדו לו אז חכמים שנסו להציל את "האני" הלאומי על ירי חזוק חלק העבר שבו. אם היו משיגים מטרתם על ירי אמצעי זה לבדו-ספק גדול הוא? אבל, לאשרו, לא שאל העם פתרון שאלת קיומו לחכמה, כי אם לנבואה, והיא, הנבואה, היטיבה למצוא את הפתרון המבוקש: שכה והחיתה את העתיד ועשתה כבה את "האני" שלם, העתיד הנבואי הזה היה מתחלה עתיד קרוב, ורק אחרי כן, כשנבנה הבית השני וההבטחות הגדולות לא באו, נדחה העתיד ממילא מדור לדור, הלאה והלאה, עד החורבן ואחר החורבן, לפעמים התחזק יותר מדי ולפעמים ירד מעלות רבות אחורנית, הכל לפי מצב הדור ומדת צרותיו? אך בכל הדורות, עד קרוב לזמננו, לא חדל עור מלהיות חלק נכבד ועיקרי של "האני" הלאומי. והוא שעמד לאבותינו לחיות ולהתקים, עם כל רפיון כחם ועלם הקשה, בעור שעמים אחרים עם עבר יותר בהיר - אבדו ואינם. רגילים אגו אמנם להאמין, שלא נתקימו ישראל אלא בזכות התורה. אבל קדמונינו, שמסרו לנו את התורה, הודו ולא כחדו, שגם התורה עצמה נתקימה בידנו רק בשביל העתיד, ואלמלא הוא, לא היה כל יסור נכון לשמירתה: "אע״פ שאני מגלה אתכם מן הארץ היו מצוינים במצות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים״(ספרי, עקס. השקפה זו על ההורה הביאה אותם לטרוח ולחבר מסכתות שלמות על דבר פרטי דיני זבחים ומנחות ומלבושי הכהנים ועבודתם ובו', לא מאהבה רכה לחקרי קדמוניות,. שלא היתה בם, אלא מפגי שהיו מאמינים בלב שלם, שעתידים כל אלה להתחרש ולשוב להיות לשאלות של חיים, ובאין יכולת בידם להיות מצוידים כמצות