Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 78

להתנחם ב״הבל הבלים" ולמות במנוחה? ובצר לה" תקרא אז הזקנה את האמונה לעזרה" והיא תשיב ל״האני" את "העתיד" אשר יחסר לו, עתיד מתאים עם תבונת הזקנה ״ שאינו דורש לא כח ולא פעולה, אלא נותן הכל מוכן ומזומן. וגם את העתיר הזה, אע״פ שאינו מיוסד על נסיון החיים " יקבל ""האני" אל קרבו ויחברהו בקשר אמיץ עם העבר והיו יחד לעצם אחד שלם: כל מה שחסר בעבר ישלים העתיר וכל אשר תגדל מרירות העבר כן ינדל מתק העתיד לעומתו? באופן" שלא רק התאוה, אלא אף הקנאה גובה חוב העבר מן העתיד" ולא נתקררה דעת העניים ער שאמרו" כי להם לבדם נתנו השמים והעשירים אין להם חלק לעוה״ב. גם ״״האני״ הלאומי של עם ועם היה לנושא חקירות דקות וסברות עמוקות. אבל גם פה הגיעו פלוסופים אחדים (י״ם מיל ודינן) לידי הכרה" שבעיקרו ויסודו אין המושג הזה אלא תערובת עבר ועתיד: זכרונות ורשמים מצר אחד ותקוות וחפצים מצד אחר, האחוזים וקשורים אלו באלו ומשותפים לבל אישי העם. וכמו באדם הפרטי, נמצא גם בעמים שלש מדרגות" בנוגע לערך שני אלו היסודות זה לזה בתערובת ."האני". נם לעם יש ילדות, ימי ""שיר השירים", שבהם ישא עיניו ביחוד אל העתיד " וחפציו ותקוותיו יוצאים דחופים ומבוהלים בדבור ובמעשה ולא ידעו גבול ושיטה ומרה נבונה, באין לו נסיונות וזברונות מושכלים מן העבר " אשר יהיו לו לקו ולמשקלת? אדרבא, גם מעט החומר שנשאר לו לנחלה מן העבר מקבל צורה ""שירית" " לפי נטות רוח העם בחפציו לעתיד. אבל מעט מעט ילמדוהו מקרי החיים להביט בעינים פקוחות לאחור, לדעת את עצמו ותכונותיו ותנאי קיומו על פי נסיונות העבר ״ ואז יהיה לעם חכם ונבון, היודע ",מאין בא ולאן הוא הולך"" והעבר והעתיד יתמזגו אז בקרב ״״האני״ שלו בערך נכון ובאופן נאות לאשרו והתפתחותו. ימים טובים כאלה יארבו פחות או יתר, ואחריהם יבואו גם לעם ימי זקנה, בזמנם" ולפעמים גם קודם זמנם. וכשרואה שכחותיו הולכים ודלים ואין ביכלתו עוד להוציא חפציו אל הפועל, יחרל גם לחפוץ ויתכוץ כלובוברונות העבר. ועת׳הירידה הזאת (עדים היונים) עת־הזהב היא לחוקרי קדמוניות, למאספי מגלות בלות וספרים עתיקים ולמבקריהם ומפרשיהם ומפרשיימפרשיהם, עד שלבסוף מגיעים בני העם לאט לאט ל״״חכמת שלמה״, אומרים ״״הבל הבלים״ ונשמטים אחד אחד. אבל גם פה יש לפעמים אשר" למרות כל אותית הזקנה ורפיון הכח החיצוניים" עוד רגש ",האני" חזק בקרב העם פנימה" ולא יאבה ולא יוכל לקבל עליו גזר דיגה של ההיסטוריא ולהסתפק בהמתקת רגעיו האחרונים על ירי זכרונות נעימים: עתיד דרוש לו, חפץ חיים הוא ויהי מה!-ואז תבוא גם פה האמונה על כנפי הדמיון ותתן לו את בקשתו בלי עמל ויגיעה וביר רחבה " הכל לפי מרירות העבר: ""לפום