Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 76

גם בתפלתו לא שכח את תקותו הלאומית לשיבת ציון. אבל התקוה הזאת לא היתה עוד כאותה שלבבל, שחזקה את ידיו לפעולות גשמיות, שהולידה לו את זרובבל, עזרא ונחמיה, כי אם תקוה שאינה אלא תנחומין ללב, שמתשת כח בעליה ומישנתו על ברכיה לחלום חלומות נעימים. כי עתה, כשגבר האידעאל הדתי על הלאומי, לא יבול עוד העם להסתפק במועט, לראות בשיבת ציון רק ישועה לאומית פשוטה לו לבדו; צריך היה ״שתתפשט ארץ ישראל בכל הארצות״, כרי "לתקן עולם במלכות שדי", כדי "שיאמר כל אשר 'נשמה באפו ה׳ אלהי ישראל מלך". ולפי שקוה יותר מכדי כחו, לכן חדל מעט מעט לעשות נם מה שבבחו, ורעיון שיבת ציון, מכוסה בענן כבד של דמיונות וחזיונות, התרחק מעולם העשיה, לא יבול עוד להביא בדרך ישרה את ה י ד י ם לידי מעשה. אבל גם אז עוד לא חדל לחיות ולפעול פעולה רוחנית בלב, ועל ידי זה - לפעמים נם על החיים המעשיים, אף אם במסתרים או בארחות עקלקלות. בראשונה היו אבותינו שואלים באמת ובתמים: "שמא היום או מחר יבוא משיח", ומחשבים דרכם בחיים על פי שאלה זו. ונם אחרי כן, אחר שמעט מעט נחלשה האמונה בישועה קרובה, מקוצר רוח, ולא באה עוד בחשבון בחיי יום יום,-גם אז יבלה עוד לשוב ולהתלקח לפעמים על ירי איזה כעל הזיה, להתגשם נם בתמונה מוחשית, באותן התנועות הידועות בשם ״משיחיות״, שבהן התעורר העם להשתמש באמצעים מעשיים להשגת תקותו, וכתקותו כן היו האמצעים המעשיים ההם רוחניים ודתיים. אבל מאז יצא המשיח האחרון(ש״צ) לתרבות רעה, וגם התפתחות - ההשכלה לא נהנה עוד לכל חולם בהקיץ להוליך שולל רבבות אנשים,- מני אז נתק הקשר בין התקוה הזאת ובין החיים, חדלה להראות כל פעולה, ולו נם רוחנית, על העם, חדלה להיות גם נחמה ביום צרה, ותהי לזקנה רפת כח, ל ר ע י ו ן מ א ו ח ר. כמעט לא האמין עוד אדם כי תוכל הזקנה הזאת לחדש נעוריה כקדם, לשוב ולהיות למקור תנועה חדשה, ומה נם-תנועה מושכלת וטבעית. ובכל זאת, הנה באה ונהיתה. גלגל החיים הסב עמו את הרוח הכללי בעמנו דרך נקודות רבות ושונות, עד שהתחיל להתקרב שנית לאותו המצב הבריא והטבעי שהיה בו א ז, לפני אלפי שנה, והרוח הקדמוני הזה המתעורר לתחיה החיה נם את הרעיון הקדמוני, הלבישו את ״צורתו האמתית״ והתלבש בו ״כנשמה בגוף״.- ואולם, אנחנו הרואים עתה "חבת ציוך בתמונתה המחודשת, מלאה חיים ותקות עלומים, אין אנו רשאים עם זה להקל ראש כנגד אותה הזקנה של הדורות שעברו; אין אנו רשאים לשכוח, כי לולא זאת העזובה והנשבחה, שטמנו אבותינו "בחדר צר ואפל בלבנו", לחיות שם "חיי בטלה" עד עתה, לא היה "הרוח" במצבו החדש מוצא לו מיד בבואו ״גויה מוכנת להתלבש בה״, ומי יודע אם לא היה אז עובר על פנינו כשבא, מבלי להשאיר אחריו כל רושם קים לדורות.