Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 65

התורה הזאת, אם היו בני אדם כלם עושים מעשה על פיה, היתה מסוגלת איפוא להחזיר את העולם לתהו-ובהו מוסרי? כי באין עוזר ותומך מחוצה לו היה נהרם מעט מעט גם הרגש המוסרי בלב האדם פנימה. אך לאושר המין האנושי, קטן לב הרוב הגדול מהביל משנת חסירים זו, ובכל הכבוד אשר תנחל, תשאר תמיד רק שיחה נאה בפי המוכיחים. אבל האויר המוסרי מתנועע לא על ירי שיחות נאות,. כי אם על ירי צרכי החיים הפרטיים והכלליים. הצרכים הפרטיים ילחשו לנו אמנם פעמים רבות: הוי דן את חברך לכף חובה, כדי שתגיע למקומו, תתכבד בקלונו ותבנה מחורבנו. לעמת זה יורונו ויאמרו לנו הצרכים הכלליים: "בצדק תשפוט עמיתך", תשפוט, אך בצדק, ותלמוד לשפוט כן גם את עצמך, בעת שתגיע למקומו. ובכל דור ודור יש צדיקים המגיעים למדה בינונית זו, שאין רוח ח ם י ד י ם נוחה הימנה, אחר מלחמה כבדה עם אותו הלחשהפרטי? המגיעים על ידי ההרגל לעשות להם גם את הצדק לצורך פרטי? והם המה באמת נושאי הפרוגרס המוסרי, שתכליתו לאחד את שני מיניהצרכים, הפרטיים והכלליים, כתורה אחת- תוית הציקי ג. לתולדות החיוב והשלילה. נם בזמן ששלום בעולם אין מנוחה ואין שלום לבריות. במעמקי החיים, מתחת למסור. השלום, הכל, מן הרמש עד האדם, נלחמים על■ נפשם, רודפים והודפים זה את זה בלי הרף, וכשזה קם זה נופל וזה מתמלא מחורבנו של זה. ובכל זאת אנו מבדילים בין עת מלחמה ועת שלום וקוראים בשם "מלחמה" רק התאבקות גלויה בין שני מחנות, אשר תקרה לעתים רחוקות, ואנו עומדים ומסתכלים במהלכה, בסבותיה ותוצאותיה- מראש ועד סוף? אבל אותן המלחמות הקטנות התמידיות בין איש ואיש, שאנו יודעים רק את מציאותן בכלל, אך לא נוכל להקיף כל פרטיהן ותולדותיהן,- להן אנו קוראים "שלום", לפי שמנהגו של עולם בכך. גם בעולם הרוח יש מלחמה ויש שלום, וגם פה אין השלום אלא מלחמות קטנות תמידיות הסמויות מן העין: מלחמות דעות בדעות, צרכים בצרכים, מנהגים במנהגים ובו׳. גם השנוי היותר קל באחר מענפי החיים, למשל, חלוף אות באות בכתיבת איזו מלה, אינו נעשה כי אם על ירי מלחמה ונצחון? אלא שהמקרים הקטנים האלה עוברים בחשאי ובני דורם לא יש־מו להם לב. רק אחר זמן, אחר שסכום בל השנוים עלה כבר לחשבון גדול, יביטו הנבונים בעם לאחור ויראו לתמהון לבבם, כי דבל, מן הדעות ודרכי החיים עד הלשון והמבטא, נשתנה מכפי שהיה שנוי רב, כמו מאליו, מבלי שנדע בפרטות,־איך ומתי ועל ידי מי.