Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 64

6 ו* ד ם 84 הפנימי, ולפי זה, בשמדת הדין עודנה משוטטת באויר הזה עד גבול ידוע, מתרגל האדם מנעוריו לשנוא את הרע המפשט כשהוא לעצמו ולתעב גם עושיו בעבורו, מבלי חקור ודרוש הרבה אחר הסבות הרחוקות שהביאום לירי בך, וממילא הוא ,לומד על ירי זה למדוד גם לו לעצמו במרה שהוא מודד לאחרים. לא כן אם האויר מלא רחמים בלבד, אם לא הרע, כי אם הרצון הרע הוא החזיון המעורר את הרגש המוסרי, ופוטרים את האדם מן הדין כשמיצאים לו איזה צד זכות באחת הפנית הנסתרות שבלב אויר כזה אינו מוכשר איפוא להשמיע "קול האדם ביחוסו לפשעי אחרים", וממילא ידום גם הד הקול הזה בקרב האדם פנימה. ובכל זאת ישנם בכל דור חסידים יחידים, שעולים ומתרוממים במעלות הסולם המוסרי עד שמגיעים למדת הרחמים המוחלטת, והם מאמינים בתומתם, שאם היו כל בני אדם עולים עמהם למדרגה זו, היתד, הארץ לגן עדן, ועל כן יוצאים ומלמדים לתלמידיהם ז "הוי דן את כל אדם לכף זכות", והתלמידים חושבים בצדק, כי גם הם עצמם אדם המה, ומקימיםמצוד, זו בעצמם תחלה. כי בעוד שעל הרוב קשה מאד למצוא זכות לאחרים, לחדור אל עמקי לבם ולבקש שם את הסבה הפסיכולוגית שהביאתם לירי עברה, - הנה מה נקל לאדם למצוא תמיד זכות לעצמו, אחר שבאמת גם המעשים ״החפשים״ אחוזים וקשורים באלפי חוטים דקים, גלוים ונסתרים, לסבות שונית שקדמו להם במעמקי הנפש? ואם גם לא תמיר יוכל האדם למצוא את הקשרים האלה, להבין איך נעשתה התועבה ומדוע בחר ברע; אך תמיר מרגיש הוא בנפשו, כי איזו יד נסתרה היתד, בבחירתו, כי איזו ״רוח שטות״ נכנסה בו באותה שעה, ובכן - לא בו האשם, כי אם בה, באותה הסבה הנסתרה.- י וכשרואים חסידי הדור שכך עלתה להם, שתורתם אינה מספקת לאדם אלא לזכית את עצמו, הם מבקשים לתקן המעות על ידו בעצמו ומוסיפים ללמד: "אל תרין את חברך עד שתגיע למקומו״. כלומר, אם לא תוכל לרון את חברך לכף זכות, אל תדין אותו כלל עד שתגיע למקומו; כי אז, בהיות נפשך תחתיו, תבין גם את נפשו ולא יכבד עליך למצוא זכות גם לו. פה הגיעה איפוא מדת הרחמים עד הגבול האחרון: המתקת כל הדינים, סליחה כללית לכל על הכל. אבל באיזה דרך באה עד הלום? בדרך הפוכה ממש מדרך הרגש המוסרי בהתפתחותו הטבעית: זה מוצא את חמדה המוסרית באויר ההברה ומודד בה לאחרים תחלה ואחרי כן גם לעצמו, וזו מניחה לאדם למדוד לעצמו תחלה במדה שהוא רוצה בה, ובלבד שימדוד בןה אחרי כן גם לאחרים.