Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 63

בראשונה משפט חרוץ הוא: שופך דם האדם - בין בשוע בין במזיד ־־ דמו ישפך. כי המעשה עצמו, הדם השפוך " דורש כפרה מיד עושהו "ולא 'יכופר כי אם בדם שופכו". ברבות הימים יגיע האדם להבין, כי להורג נפש בשעה "אין משפט מות"? אך גם אז לא יוכל עור זמן רב לעצור בעד רגשות לבו הפרוע, הדורשים "גאולה" לדם. במצב הזה עושים העמים ערי מקלט בשביל השוגגים, "פן ירדף גואל הדם אחר הרוצח כ י י ח ם ל ב ב ו״. "אונס רחמנא פטריה״-הוא לנו מושכל ראשון? אבל היו ימים שהיה הדבר צריך לראיות ודוגמאות כדי להתקבל על הלב: "ולנערה לא תעשה■ דבר אין לנערה "חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש בן הדבר הזה. כי בשדה מצאה צעקה "הנערה המאורשה ואין מושיע לה". וכי דרכה של תורה להטעים מצותיה בסגנון כזה? אלא שידעה ׳ כי באה לחדש פה דבר גדול, המתנגד למושגי העם. ההגדה אומרת, ש ש ת ף הבורא מדת הרחמים למדת הדין > לא שהחליף זו בזו. ובאמת טובה מדת הרחמים רק בהשתתפה למדת הדין, ואם הראשונה היא מעלה גבוהה בסולם ההתפתחות המוסרית, האחרונה היא הבסיס המוסרי שכל הסולם הזה נצב עליו. כי הנה אין ספק, שלא היו בני אדם מתיגעים הרבה לטפס ולעלות במעלות הסולם המוסרי, אלמלא מוראו של אותו המוכיח הפנימי, המגיד לאדם פשעו בחדרי חדרים ומכה אותו בסתר לבו ואומר לח עלה, הטהר! - הקול הפנימי הזה, שאנו קוראים בעברית "מוסר הכליות" או "הכאת הלב" ואוהבי הפלאות יקראו לו "קול אלהים המתהלך בלב האדם", אינו באמת אלא (כמו שהיטיבו לבארו אדם קמית והבאים אחריו) הד קולהאדםעצמוביחוםולפשעיאחרים.בי מראשית ילדותו הסכין כל אחד לראות הוריו ומוריו וכל הסובבים אותו מוציאים דין קשה על כל דבר פשע, ומהם יראה וכן יעשה גם הוא. ההרגל נעשה לו ברבות הימים לטבע, ובפגשו בחזיון כזה יתעבנו לא רק בשפתיו, כי אם גם בלבו ירגיש חמה מוסרית או גועל גפש. והרגש הזה, המלוה בלב האדם את חזיון החטא, בלכתו בכל פעם(כדרך כל רגש) הלוך והתלכד יותר ויותר עם החזיון המעוררו, יגיע באחרונה להתקשר עמו בקשר אמיץ כל כך, עד כי לא יוכל עוד להפרד ממנו, לבלתי לוות את החזיון, גם אם נושא החזיון הוא בעל הרגש בעצמו. ובשעה שמכה לב האדם אותו הרי הוא דו־פרצופין, כאלו הלב המכה(כלומר, הרגש המקושר אל החזיון) הוא בריה בפני עצמה ועומד וצוח אל בעליו: רשע, מה היית אומר אם היו אחרים עושים דבר.זה לעיניך? המושגים המסוריים הפורחים באויר החברה וחודרים אל לב כל איש על ידי החנוך והמשא״ומתן עם הבריות ־ זה הוא איפוא המקור העיקרי של הקול המוסרי