Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 62

אל זאת לא ישימו לב המשכילים, אבל העם התנהג תמיר כאלו התיש זאת בנטיד. טבעית: לא הרבה להתנגד לחכמיו, אשר מלאו את חביתו יין חדש מגפן נכריה, כהרמב״ם וסיעתו, ולא נמנע גם מלהקדישם ולהעריצסראבל הקראים ודומיהם, אשר נועזו לשלוח יד בחביתו ולשנות פניה - אותם הרחיק בבל תוקף, אע״פ שהרבו להלל לפניו את יינם, כי הוא היין הישן, המשומר, שלא חלו בו ידים . ילעגו להם המלעיגים על שמירת החבית כאות נפשם: התולדות שיצאו משמירת היין באות ומטפחות על פניהם . כ• מדת הדין ומדת הרחמים 4 אין בין מרת הדין למדת. הרחמים אלא שהראשונה "מודדת" את הסבה במסובבה והאחרונה את המסובב בסבתו, כלומר, הראשונה תשים לב לתכונת המעשה בלבד ודנה לפיה את.ה ע ו ש ה, והאחרונה תתבונן תחלה אל תבונת העושה בשעת מעשה ודנה לפיה את המעשה. למשל, אמרה תורה "לא תננב", ואם עבר אדם וגנב "שלם ישלם"-עד כאן הכל מודים, אבל אם אין לו לשלם? על זאת משיבה מדת הדין,: "אם אין לו ונמכר בגנבתו״, ומדת הרחמים.אומרת: "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב". זאת דנה על הגנבה וזאת על ה ג נ ב. משל אחר. הכל יודעים שהאבות מנחילים על הרוב לבניהם את תכונותיהם* המוסריות. אבל בעוד שמדת הדין למרה מכאן לפקור "עון אבות על בנים", הוציאה מזה מדת הרחמים בזמננו תולדה הפוכה, להעביר גם עון הבנים עצמם, אם ירושה הוא להם מאבותיהם. זו רודפת את ה ח ט א'מ כל מקום וזו מבקשת רק את ה.ח ו טא. הגדה קדמונית מספרת, -שמתחלה עלה במחשבה לפני הבורא לברוא עולמו במרת הדין בלבד ורק אחרי כן נחם על מחשבתו ושתף לה גם מדת הרחמים. ובאמת אנו מוצאים, שמדת הדין קורמת למדת הרחמים במהלך ההתפתחות המוסרית ^של איש ואיש ושל עם ועם.. הילדים וכן העמים־ בילדותם מבדילים רק בין המעשים ולא בין העושים, מבערים את הרע.מקרבם על ידי בעור־עושיו וכל המתיחם להם, מבלי להבחין בין שוגג ומזיד,*אונם ורצון, יודעים ולא יודעים, הילדים משברים בחמתם את הכלי שנתקלו בו, והעמים במצב הזה הורגים את הבהמה שבאה לאדם תקלה על ידה. רק. בזמן מאוחר ולאט לאט תחדור מדת הרחמים מתחלה אל ראש. האדם, לצרף את מושגיו המוסריים, ואחרי כן גם אל ל״בו, לטהר ולרכך את רגשותיו.