Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 56

לאגודה אחת! קפץ רבי יעקב ונשבע באש חמתו לקעקע ביצתו של בנימין וימרדו מן העולס. בנימין הרי אפיקורוס הוא ומצור. לרדפו,ואסור לרחם עליו. - לא דדה צריך רבי יעקב לחפש תחבולות ביגיעה רבה, בידו היו מיני לחשים מוכנים תמיד,ולחישתו לחישת שרף. לא היו ימים מועטים נכנם פתאום לבית בנימין הממונה על מבס היין עם איזו מהשוטרים, תהה. בקנקניו וסגר את בית המרזח שלו. ולא די שקפח בנימין פרנסתו ונשבר מטה לחמו לעת זקנה, אלא שהיה מוציא מביתו בל מטלטליו ולוה מעות, בשביל לפרוע את הקנס שנטלו עליו י מעשה עלילה נעשה לו בסתר... *5>* המסחר בספרים התעה אותי מביתי לנסוע מעיר לעיר בכל תפוצות ישראל, ובבל זמן טלטולי בדרך הכל נשכח ולא היה לי בעולמי אלא סוסי וד' אמות של העגלה עם סחורתי בלבד. כשבאתי לאחר ימים לק״קנו נודע לי, כי בית בנימין, נחלת אבותיו, נהפך לזרים וכל מטלטליו נמכרו מפני נושיו. שרה אשתו מתה בנפש מרה מרב עוני וינון והוא חיי צער יחיה בגפו ואין עזר לו לעת זקנה. ורבי יעקב-שלם בנופו, שלם בממונו, עדין הוא נוהג שררה ומטיל אימתו על הצבור בעזרת השם, שנטל לעצמו ביר רמה, ובקרב מקורביו יתקדש. רבי יעקב עוד ינרב בשיבה, מתערה כאזרח רענן, ועזי פנים חדשים יציצו מעיר כעשב הארץ על ירו, למלאות את מקומו בשעתם תיבף אחרי פטירתו, ולא תהיה חלילה רגע אחד עדת ה׳ כצאן בלי רועה, כעדר בלי כלבים. ובני ק״קנו, כבשים תמימים,נאלמים וחרדים, נענים ולא יפתחו פיהם. פעם אחת נכנסתי ברברים עם אנשי שלומי ממוקירי בנימין, ונתעוררתי ברחמים על מה שהניע לנכבד זה מאיש חרמו הנקלה, והנה אין עונה אמריו מהם מיראה ופחד, רק אחד לא יכול עוד להתאפק, כי הציקתהו רוח בטנו, ובפנותו בה וכה וירא כי אין איש זר זולתנו, נאזר בגבורה, נחין ולחיש באזני בקול דממה דקה ובקצף גדול את דברי ה$*לה הנוראה הזאת: י ע נ ק ו ץ, יכנס הרוח באבי אביך!... האנשים אשר היו עמי לא שמעו, או עשו עצמם כאלו לא שמעו קול מלחש זה, המוציא ר ו ח מאוצרותיו, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויחפזו לברוח איש לעברו, ואני נשארתי לברי, אחריהם ראשהניעותי ושחקתי שחוק גדול מכאב לב.