Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 52

לו קנאה גדולה בטענות ובתביעות ובקצף גדול: הלה׳ עמלו זאת?!.,. וישראלים פשוטים, הם אינם מתכונים בצעקתם לשם שמים אלא לשם הצעקה גופה. בין כך ובך הרי לפניהם ענין להתעסק בו ואינם יושבים בטלים. ויותר מכלם צווח רבי יעקב, ולא לחנם העיר בל חמתו: האחת, הרי הוא מנהיג הצבור ועליו ק״קנו עומדת. חטא הקהל מידו יתבקש והוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים יתברך בשביל בל ישראל. "למה, רבי יעקב-יאמר מלך עליון בתך הוא וברוך שמו-למה לא היית מעביר, כבקרת רועה עדרו, את צאני ישראל עם קדשי תחת שבטך, בבדי שידעו שאץ העולם הפקר ויש שופטים ושוטרים ואפוטרופסים בארץ?!" והשנית, הרי באותו המעשה המגונה היה נוגע חתנו של מקורבו מאנשי סייעתו, העל אלה יתאפק ויחשה? והשלישית - טעם שלישי אותו לחשו שונאיו ויהיה נא כמום עמנו בצנעה - הרי כל אותו המעשה בעצמו אינו עולה יפה עם דרך עסקיו של רבי יעקב ועם טובת הנאתו מהם. לבו נבא לו, הקליפה הזו, כשהיא נדחקת חם ושלום עם מיני ספריה המשונים לתחום בני ישראל, מיד היא נורמת רעה לו ולעסקיו ושמו מתחלל. פנה הודו, פנה דוו, והיה בעטלף הזו במרתף אפל, בשעה שקרני אור בוקעין לתוכו ושמש זרחה עליו... דבר למר מענינו הוא, שבעת צרה ומהומה הזו, לא היו שוכחים את בנימין והבל רצים אליו דחופים ומבוהלים, לוחשים באזניו ומרבים לספר באותו המעשה הנורא. קרוביהם של אלו האברכים הפושעים לוקחים ומוליכים אותם לבנימין, בשביל להוכיחם בדברי כבושין ולהכלימם ברבים. בפני בנימין, בך היו מרמין בלבם, לא יהיו מעיזים פניהם והוא יגער בהם ויודיעם, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. אבל בנימן מקבל את האברכים בכניסתם בסבר פנים יפות, מפנה להם מקום לישיבה ופותח בשיחה, לכאורה לא מענין המאורע, אלא שבהמשך הדברים השיחה הולכת ומתקרבת יותר ויותר לגוף הענין. בין בך ובך דעתם של האברכים מתישבת עליהם והם משיחין בפנים צוהלים, ובנימין נוגע עתה בגופא דעובדא. - בשלמא את,חוה, פתח בנימין במשל פיו בנחת ובנעימה כררכו, את בשאכלת מעץ הדעת יש לך פתחון פה לומר: יצרי השיאני, אבל מה לך שנתת ממנו אף לאדם אישך וימות?! - הא למרת, נתעוררו האברכים בפליאה גדולה, שהשכלה נופה עברה היא. וקשה לך מפני מה אנו, החטאים בנפשותינו, הביאנו עוד אחרים לידי חטא וגרמנו להם רעה גדולה?! מכירים אנו ויודעים בלפי לייא! ובי כן, רבי בנימין, מרמזים דבריך? -כן, בני, בן. - ודעתנו לא כך היא! מפצחים האברכים בשחוק שלקינטור, מתלהבים ומתכוונים להחכים את בנימין הזקן בהוכלוות ודיוקים, שהשכלה היא כך... שהשכלה כך ובך... וליהודים היא עוז ואורה. וכך הם הולכים ומפליגים בשבח ההשכלה עד שגמרו