Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 51

בנימין - פרנסתו אינה עוד בריוח כבראשונה והשעה ה^היא דוחקת אותו. שרה אשתו זקנה קפצה עליה ונתכרכמו פניה מרוב צער ועגמת נפש. חרוזי הפנינים ועיר של זהב לא נראו עוד בצוארה אפילו בשבת ומועד והם נתונים לאיזו מלוה בעביט. אלא בנימין עדיין אינו מתיאש ודרבי חייו לא נשתנו אפילו כמלא נימא. עדיין הוא יושב בחדרו ומעיין בספר, מסיח שם עם בני אדם בנעימה וברעה מיושבת כבתחלה. כך מתחזק ועומד על הרוב אילן, שהתולענוקר שרשו למטה. בחודש האביב הוא מתכסה בעלים ירוקים ומלבלב וכמעט שאין מכירים, שבתוכו הרקב ועש אוכלו, עד שהתולע, מלאך המות שלו, דוקר בו כמדקח הדקירה האחרונה והוא נופל מלא קומתו ארצה... ד. צרה חדשה התרגשה ובאה על עירנו ובנימין נפגע ושקיל למטרפסיה, לכפר על כל עונותינו. בשעה שהשכלת הדור החדש נתפתה כמגפה בארצנו ונגפה את ילדי עמנו בית ישראל, לא נתן הקדוש ברוך הוא ברחמיו המשחית הזו לבוא בגבולנו. ימים רבים לא הרגישו בצרה הזאת וק״קנו כמנהגה נוהגת. אמנם כן, ממרחק הגיעה השמועה על מיני יהודים מ ת ן ך ל י נ י ם אומצטרפתים, שנתפטרו מהיארמולק״ה והולכים בגלוי הראש, ועל ספרים חיצונים, ששורותיהם קצרות, נקודים וברורים בסימנים פסולים - אבל כל זה לא עלינו נאמר. ה ר ו ח - רוח הטומאה - לא לקח את י ה ו ד י נ ו בפתויו. נוח לו ליצר-הרע לילך לעזאזל ולהתחבט כנכפה מלבוא לאחד מיהודי ק״קנו להשיאו לדבר עברה. יצר-הרע גופא מצטרך ליצר״הרע אחר קשה מברזל שיפתנו ולשד שבשדין, שיהא כופה אותו לעשות דבר כזה... ולכאורה נראה שאנחנו בטוחים ממכשול חטא עון והשטן לא יתגרה בגו, אבל - פתאם היתד. מהומה וצעקה נתלה בעיר: אוי ואבוי! הקליפה ממשמשת ובאה! הקליפה הנה זה באה! אצל אברך אחד - ולדאבון נפשנו הוא חתנו של פלוני מפמליא של רבי יעקב ־ נמצא מתחת למסכת ביצה ״טרפה׳פסול״! - בדקו פושע״ישראל זה ונתורע הדבר-אי שמים! - שהוא אינו יחיד ואינו ראש וראשון בדבר העברה, ואבי.אבות הטומאה הוא אחה ועמו בחורים ואברכים מבעלי״הבתים החשובים! בדקו אותם, ועוד הפעם נתודע הדבר -ווי. ווי, הם ע ז י פ נ י ם נוראים ואינם מתיראים מפני כל!... הקליפה, רחמנא לצלן, נטלה את בינתם והעבירחם על דעתם ועל דת ישראל. לא די שהם בעצמם נתקלקלו עוד קלקלו אחרים. אנשי המקום מצטערים, מתמיהים ומתגעשים על מעשה רע זה ונוע תנוע כל העיר. אבות ואמהות דואגים לבניהם, שמא תדבק אף בהם הקליפה בשעת הסכנה הזו. יהודים כשרים, שוטרי עליון לעשות משפטו ודינו בארץ, מקנאים