Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 46

בל אכל נמכר שם לא בדמים יקרים, ז ״.״; ז ז : ז :ז 1• וכחול הים לרב כסמתוחטה. : *1 ד .״ •.* : " 1 הידעתם את־ךוךםון שם לפאת ימה? מבל־טוב וטוב עד "חלב צפור"שמה. ד ג ~ •־־־ ״• ז ז ארץ טובה היא, ארץ לחם ודת; מי החפץ חיים לראות טוב ממיו, גקח מקלו ותרמילו ובני*ב:ת- שלום! ..יקרא דשם לדרך פעמיו. הידעתם את־חךסון שם לפאת זימה, העולה לגבול דודנו ו^מעאל? מבלי־טוב .וטוב עד ״חלב צפור״ שמה - שם ישרש .לעקב ופרח ושראל. אמנם בן, בני ישראל אמרו שירה ואנשים מעירים ומעוררים להיציאה לא חסרו אף הם, ואף על פי כן עדיין לא זזו ממקומם מטעמים רבים: ראשית, מפני שהיו חולקין כבור זה לזה ואמרו, במנהג היהודים, יעלו אלו בתחלה ואנן נלך אחריהם. והללו, מאומרי שירה על דוכנם בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, אך נאה דרשו וגופא דעובדא הניחו לאחרים להתגדר בו. היהודים בעניני הרבים בעלי דרך*ארץהם. כשאתה בא ערב שבת לבית״המרחץ אתה שומע בת-קול יוצאת מהספסל העליון ומכרזת: ישראל בני רחמנים, אפיקו הבלא! אפיקו הבלא! ראובן מכבד לשמעון ושמעון ללוי ואין אחד זז ממקומו ובית המרחץ לא חמימא ולאקרירא, וטרדה לבטלה היא בשכיבה ובישיבה של מעלה". והשנית, הרי אינו מן המדה להתחיל איזו מעשה עד שלא דרשוהו מתחלה כמין חומר, והוצרכו אם כן, כמנהג היהודים, להרבות שיחה בנידון דדן, מתחלה לסבור פנים לצד המחייבו ואחר כך לצר הסותרו באיפכא מסתברא, ולבסוף לכפול הדברים במלות שונות ולמפרע... והשלישית, והיא עוד הפעם כמנהג היהודים - הרי לא המעשה עיקר אלא המדרש. גדול התלמוד לא בשביל לידע שהדין כך והלכה בך וכך, אלא בשביל הפלפול והלמוד בעצמו; אגב ממציאין סברות והוכחות עמוקות, איבעיות ופרכות ותיובתות, ומוציאין דבר מתוך דבר. תלמידי חכמים, אחד מחזיק בפאת זקנו של חברו, מנצחין זה את זה ופורחין באויר במגדל של השערות. וכל כך למה? בשביל לחדד את המוח.-אומרים לעכבר, למה אתה מגרם דבר שאינו מאכל, מה אתה מועיל? אמר להם, כך נלחש לי מלעיל, שאני ממיני בריות המנרמין וצריך אני לחרד את השנים שלי. ואם עכבר, בריה פחותה ושפלה, ממלא שליחותו של מקום, בני אדם בעלי צורה ושכל על אחת כמה ובמה. ולפיכך בנידון דדן היו אנשי ק״קנו מדיינים זה עם זה, מתחדדין וזורקין מרה זה