Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 44

משלשל־ לתוך כיסו מתן בסתר לדברי צורך ידועים לו בעצמו. רבי יעקב גומל חסדים טובים, והעניים - מפצחים עצמות ורעבים. רבי יעקב הרי זה מומחה ברפואות! בבית החולים "שלו", שנמנה שם לגבאי, הוא מבטל את הרופא האומן בטול גמור ובעצמו מכניס חולים ומנרשם בפי דעתו ורצונו. כל מה דעביד שם הוא באדם העושה בשלו ולטב עביה מפני שמקרב להחולים העניים קץ מחלתם ובורר להם מיתה יפה וחטופה. רבי יעקב הרי זה אמן פדגוג! נוטל לו גם השם גבאי בבית הישיבה. מוציא רוח בטנו וסברות הכרם והוגה דעות בדרכי הלמוד. עוין את ראש הישיבה ובא בטרוניא עמו. חכמים אומרים שאינו יודע כלום, אלא אצל אשתו הוא מופלג גדול, והיא אומרת שהוא כל יכול.,. רבי יעקב הרי זהחכם משונה! שמח שמחה גדולה בחכמת לבו ומקבל הענוג־משונה משיחתו הנאה. כשהוא יושב בועד בני העיר קופץ בראש ורוצה שדבריו יהיו נשמעים, ואם שלכאורה הם תמוהים אין בכך כלום. הוא בעצמו יורד לסוף דעתו ויודע מתן שכרה, שעתיד לקבל עליה בעולם הזה. ולפיכך קשה לו לשמוע דעת מי שכנגדו, וכשחולקין עליו הוא כועם ומתמלא חמה. -אני שמי רבי יעקב! היה גוער באלה, שהיו טוענים כנגדו, ומתופף באגודלו על לבו. ובמאמר "אני שמי רבי יעקב!" נכללו תלי תלים של פרושים, שאין הפה יכול לדבר. בו נראה רבי יעקב נילו מכף רגל וער ראש עם כל רמ״ח אבריו. בל אחד טועם במאמרו של רבי יעקב כל מה שהיה רוצה ונזהר לדרוש בו ברבים, שלא יכוה בגחלתו. אלא בנימין בלבד לא היה מתירא להשמיע דעתו בשובה ונחת כדרכו ולא חש בלל לרבי יעקב, כאלו אינו בעולם. וכשנתמלא רבי יעקב חמה והיה מכה באצבעו על לבו וצווח ככרוכיא ז אני שמי רבי יעקב! נסתכל בו בנימין בנחת רוח ולא השיבו כלום בשעת קלקלתו. וכשחזר רבי יעקב להתודע אליו בשמו, היה בנימין משיבו לפעמים בדרך קצרה: מאי קא משמע לן? יודע אני מכבר, עוד מימי הילדות, מה שמך, אבל אין זה מנוף הענין... וחזר להאריך דבורו בניחותא ובישוב הדעת. מנהגו זו היה כמחט בבשר רבי יעקב ורתח רתיחה גדולה. בנימין היה כקוץ בעיניו ותכלית שנאה שנא אותו וכל בעלי בריתו, טינא היתה בלבו, מפני מה עוד אדם אחד יש בעיר, שנוהגין בו כבוד. היה מחשב את בנימין לגזלן, שגוזלו ונוטל חלק מן הכבוד הראוי לו בלבד. והוא, בנימין, למה? ודבריו למה? בנימין אינו חכם ואינו תמים כל כך, כמו שהבריות סוברין, ואך מסמא את העינים בערמתו. והרי הוא קונם עליו בנדר לברר בפרהסיא, שטעות גדול טעו בבנימין. ולקיים את נדרו השתדל למצוא בבנימין שמץ פסול ובא תמיד בעקיפין עליו/ לבטל ולבזות אותו כעיני הערה.