Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 42

אותו בחברתם כאחד מבני גילם, מחשב אותם בלבו למשובחים ונבונים הרבה יותר ממנו, ובשביל כך הוא שומר פיו ולשונו בפניהם, סובר כמותם בכל דבר ומנענע להם תמיר בראשו. צופה ומביט לכל מנהגי היהודים הכשרים ומשתדל להתדמות אליהם: מת הם בנעלים ופוזמקאות, אף הוא כך: מה הם מצמצמין פניהם ומתאנחין אנחה חסידותית, כשהם מדברים, אף הוא מתמין להטביע בצורתו סימני התמימות ומתאנח בחסידות? מה הם מתגעגעים בתפלתם ומתחטאים כתינוק לפני אביהם שבשמים, מרקדין כנגדו על ראשי אצבעותיהם, ו״דוהרי דולקים ידובבו בקול״: ווי, ווי, אבא! אף הוא כן? מה הס״מנעימי מלל" ומבליעים בנעימה תיבות הרבה בדבורם בבונה עמוקה, כנודע ליודעי ח״ן, אף הוא מסגל לו סגנון לשון ■ חטופה ואינו עומד בדבורו על דברים הרבה, הן ולאו ורפיא בידו... בללו של דבר, הוא תם ומתמם, מתקשט ומכשיר את עצמו במדות גוברין יהודאין, ובחסר האל הגיע למדרגת "ותיקי וסת ונכבדי נועם" והרי מכבדים לו במציצה. יש תקוה, שבמהרה יכבדו לו גם בסנדקאות.־ כשהוא יושב לפעמים בועד זקני העדה ישישו בני מעיו ומתאוה, שתהא ישיבתו נראית לעין כל. כשאומרים לו: מאי דעתיה.דר׳ יענקיל? אין קץ לשמחת לבו וכשיכון לפעמים לדעתו של בנימין הרי הוא בשמי שמיא מרוב הנאת נפשו. בנימין מורם בעיניו מכל אנשי המקום ואין חכם כמותו בכל הגליל ומאה מילין מחוץ לתחומו. בדרך זו מתבשר ר׳ יענקיל שלנו זמן רב ומשתלם כראוי לו, ובין כך וכך הוא עושה עסקים טובים, בעזרת השם יתברך, ומאסף הון רב ועולה מחיל אל חיל במדרגות השלמות עד שהגיעה שעתו של הגלגול השלישי-ויענקיל התם נעשה איש ש ח ץ פורח ומקפץ על ראשי העם ושמו רבי יעקב! בגלגולו האחרון הזה נגמרה השלמתה של מין בדיה זו בתקונה עם רוח גבוהה ונפש רחבה. אין די עוד לרבי יעקב להיות שוד. לחבריו והוא מבקש להתנשא על כלם, להיות חכם מכלם ודעתו תהא שקולה כנגד דעת כלם. מקומו כלפי המזרח אינו כדאי לו עתה, והוא מתאוה לארון הקדש, לישב בראש, להיות ראש וראשון בכל מקום ולהתכבד בשם מורה־מורנו. עכשיו שוב רבי יעקב אינו זוכר כלום מזמן העבר, שבראשונה היה הולעה נבזה, בריה קלה ושפלה. הזהובים אטמו את לבו ומוחו. מקומו של כח הזכרון שם ממלא עתה שקל כסף, ובכל המקומות האלו בלב עמוח, שנמצאו שם בתחלה קצת יושר, קורטב של רחמים ומשהו הרגשה׳אנושית ובינת אדם כל שהיא, מונח עתה־ימטבע. בכל חמשה חושיו *ושמש המטבע: הוא רואה ושומע 'וטועם ומריח וממשש אלא המטבע, ונשמתו היא מקשה זהב כלה. וזו'הרי היא דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע זהב אצל איזה מבני אדם, אפילו הוא בהמה ועגל, הרי הוא להם לאלהים, משתחוים לו, מרקדים ומשחקים לפניו ונותנים כבוד לשמו. אנשי סיעתו משבחים אותו בעיר וקוראים לו רבי יעקב! וכל העם עונים אחריהם: ברוך שם כבודו, ואומרים מיראה רבי יעקב!