Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 39

איסטניס ובחו תשש, דקדק על עצמו בשמירת בריאות גופו, ובל מעשיו כלם: שבתו וקומו, הלוכו ומאכלו, היו משוערים ומסודרים יפה יפה. לא דדה בא לבית המדרש להתפלל בצבור אלא בשבתות, ולפעמים רחוקות אף בחול, ודוקאבערב, בזמן תפלת המנחה. לא דחק את עצמו לעלות לכותל מזרחי. וקבע לו מקום בזוית זו לאחורי התנור. משבא לשם בא להזוית כבוד, וכאלו נתמלאה כולה אורה. כתות כתות של אנשים היו נקהלים סביב לשלחנו ומשיחים בעניני העולם ובנמוסי המדינות בנחת רוח וכלם מדושני עונג. גרשון״אייזיק ורוד״&בא, שני חקרנים כביכול, עזבו בשביל בנימין מקומותם כלפי המזרח ונתישבו אצלו בשכונתו. שני החקרנים האלו-כך נקבע המנהג מכבר־פותחים החלה בענץ המרובר ובנימין שותק ושומע בעיני ם עצומות. השיחה הולכת ומתרחבת יותר ויותר, הרבה מקהל העומרים נכנסים לתוכה בדעותיהם, זה מושכה לרזאי גיסא וזה לאידך גיסא, והרי זו חמר-גמל וערבוב דברים כבר מאד. ובאותה שעה בנימין מתעורר ומעביר ירו על מצחו- כלם משתתקים וצמאים לדבריו, והוא אומר בדרך קצרה דברים של טעם, קולעים לגוףהענין הנרצה. מיד מכין לפניו באצבע צררה, מנענעים לו בראשם בקריצות עיניס וברמזי ההמיה, לרמז שהלכה כמותו ודברי פי חכם חן!... כל היום היה בנימין יושב בחדר מיוחד על בסא-יצועו, מתעטף בחאלאט׳ל ונעלים קלים ברגליו ומעיין בספר. אבל כמעט לעולם לא ישב יחידי בחדרו ותמיד נמצאו אצלו מאנשי העיר, יהודים ויהודיות, מנער ועד זקן, שהיו משכימים לפתחו, בין אלו, שבאו להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם ומתנם, ובין אלו ממקורביו, שבאו לבלות עמו קצת מזמנם בשיחת׳רעים, משום עונג נפש בעלמא. זקן האומנין וראש העיר כשהיו שתויים ומבוסמים נשאו כוס יין ונדחקו לתוך חדרו בקול גדול: רבי בנימקא! יעבור אליהם מה אינם רוצים לזוז משם עד שישתו לחיי רבי בנימקא. זקן האומנין מתופף באצבעו על מצחו ומלהג חצי יהודית וחצי רייסית: "בנימקא חכם!... בנימקא יפה-בייה וועליקי, ווי, חיי!.." ולב ראש העיר נמס כי־ונג מתוך רוב שמחה ומתוך הגאה יתירה. מתפלסף בדבר "האמונה", מתכוין להראות ידיעתו הרבה, ומרכיב דברים משונים מין בשאינו מינו בערבוביא, ושונה באולתו דבר אחר עשר פעמים ישר והפוך: ״כבי משה, אדם, המן! מה שאצלכם זהו בעצמו א צ ל נ ו... עשו ויעקב אחים!... דוד שלנו היינו דוד שלכם. רק החזיר לא!... לא, לא! טרפה! " והנה ששון ושמחה, דיצה וחדוה, אחוד, ורעות, והם מתוקים מלאקריצ״ה, מחבקים ומגפפים את בנימין ונופלים על צואריו, ועל כרחם הם נפטרים ממנו, הולכים ונכשלים בהליכתם כללו של דבר, בנימין אינו יושב יחידי והכל פונים אליו. מי שמציעין לפניו שידוך ואינו יודע מהו, לרחק או לקרב, הולך ונמלך עם בנימין. נפלה קטטה בין איש לאשתו, בל אחד משני הצדדים מקונן ופורט צרותיו לפני בנימין. חתן, שכלו לו מזונותיו בבית חמיו ואינו יורע איזו פרנסה שיכור לו, הולך ובא ומזעזע מוחו של בנימין. שגי עברים