Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 22

•**►*$£ 11011 1111ו1>11ו> ו<00'|<|<1111 ^י~*1ד זי >>ן*י*.<.*י^>-<?<|>8:׳ ש1 ר ד ם 22 לבוא לשלשתם לא במעשי נסים רק בדרך הטבע, שהיא הדרך הישרה האחת שיבור לו כל איש החפץ חיים, וארוכתם מהרה תצמח. והנה גלוי וידוע לכל איש, אשר לא זרו לו קורות ישראל וארצו ושפתו בזמן ״הגלות״ בי עד התקופה האחרונה, תקופת הישוב , החיים הפרידו בין שלשתם ורק המות הקריב אותם עצם על עצם ויקשרם יחד בחוברת. רק במות גדול היה כח הקשר בין ישראל סבא וארצו העתיקה: "לשנה הבאה בירושלים" קראו היהודים בקול גדול בליל ההקדש חג הפסח, זמן חרדתם מאימת ״עלילת הדם׳/ בהיותם לבושים בקיטעל זבר ליציאת העולם, וביוה״ב בנעילה. בהיותם ג״ב לבושים בגדי מת ופניהם יחורו כפני מת. גם נמצאו "יהודי ארץ ישראל" מצדיקי הרבים אשר שבו מ ש ם וקסמים בידיהם מעפר הארץ לזכות בו את מתי הגולה. ומי היו ההולכים לאה״ק להשתקע שם ולהחזיק, בפועל לא רק בדבר שפתים, את הקשר בין העם והארץ? כידוע היו העולים רק מעולם הנמושות, הבל נדף מבקשי מות. זקנים, אשר כבר כהתה עינם וגס ליחם ויגיעו עד שערי מות, ישישים שרגלם האחת בבר עמדה חוץ לתחום החיים ויתעתדו לגלים,-חרבות האומה האלה באו אל חרבות הארץ, לא לרפא את שבריה ולראות בה חיים, רק לחבוק ידיהם בשארית רגעיהם ולחכות למות, רק למצוא קבר באדמת הקדש, אשר בה לא תשלט רמה ותולעה בתולעת יעקב. העברים האמללים, אשר תמיד כל היום נפשם התמוגגה ברעות נוראות ויסבלו כל ימי חייהם יסודי חבוט הקבר ויחרדו לרגעים מנשיכת נחש ועקיצת עקרב, הם שבו יום אחד לפגי מיתתם לארץ אבותם להנצל בחיק המות מעקיצת תולעת נבזה. והידים הרפות והתערות האלה הן אחזו את הקשר בין עמנו וארצו, בין שארית ישראל במערב ושארית "כותל מערבי״. ומי האיש החפץ חיים לא יקרא בלב נואש ורוח נשברה: מה נורא המקום הזה, אין זה כ״א בית הקברות, בית הקברות למחמדינו מימי קרם ובית הקברות למתי עולם, וזה שער המות! והקשר בין העם העתיק ושפתו העתיקה ג״ב אי אפשר לחשוב למלא כה חי י ם, גם פה עמודי התוך הם מתי מספר רשים וחלשים, העומדים בברכים כושלות ומחזיקים בידים רפות בקשר י״אוריתא בגלותא״ עם העם. עדיין לא זכתה שפתנו ולא תזכה לעולם י להיות חיה בפי עם מפוזר ומפורד; הדבור החי, שהוא רק הוא ירבה לשפה עצמה ויתן לה כה עלומים, חסר לה לגמרי אף יחסר לה ב ת פ ו צ ו ת ישראל, וכל ה״חברות" שבעולם לא תועילנה לתחית השפה הברורה באמת. ובכן כל כחה הדל איננה בפה אלא בכתב, באותיות מתות על הגליון. וגם בכתב מי ומי הם הכותבים? רובם אנשים שאינם מן הישוב, עניים גם בממון וגם בדעת וחשובים כמתים. "רבי לא שנה"-חזון נפרץ הוא בספרותנו העלובה. מורים ומדריכים, התועים בכבודם ובעצמם בדרכי הלשון, הס יצאו לפגי העם לסול מפלות לבניו ולהורות להם תהו לא דרך. ומי הם רב מנין