Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 10

הצדה ותלך ארחות עקלקלות, "היהודי בצאתו" הוא נכה רגלים, פוסח אנה ואנה ועושה צעדיו בלי דעת ובלי סדרים, והספרות עומדת ומביטה בתמהון ובשמטון ולא תדע איכה נהיה הדבר. אבל הסבה היא פשוטה. גם הפעם התחילה הספרות שלא כדרכה 5 שמה לבה ראשונה אל ההתגלות החיצונית של החיים, אל "הלאומיות׳; ושכחה את "האנושיות׳/ את הרוח הפנימי, שבו הכל תלוי, סבלנות חסרה לה, על כן מהרה להוציא את ״היהודי״ מאהלו, עוררתהו להתגלות במעשים גדולים, בבנין רם ונשא, הדורש קודם כל יסוד עמוק וחזק, ובחפזה שכחה שם באהל את "האדם" ותעזבהו עוד הפעם לנפשו עם כל מגרעותיו, אשר נחל לו במשך הדורות ואשר עמדו ויעמדו תמיד לשטן ל היהודי ולא יתנוהו לעכור עבודתו הלאומית כראוי, לתקן ולשכלל את חייו החיצוניים על פי התכנית אשר הראתהו הספרות.,, ולא לבד שלא חשבה הספרות לתקן את המגרעות האלה אשר ברוח העם פנימה, אלא שבקנאתה הגדולה להצורה הלאומית החיצונית,תביט בעיני אהבה וחמלה גם על המגרעות האנושיות ההן ולא חתן לנגוע בהן לרעה, כאלו הן הן עצם הצורה היהודית ובלעדן לא תוכל להתקים, וכבר זכינו לשמוע מפי טובי סופרינו הלאומיים, כי "חסרון הסדר הוא הסדר אצל היהודים", כי כך נאה לנו איפוא, לעשות הבל בערבוביא ולחכות למעשי נסים, שיצא לנו עולם מלא ומסודר מתוך תהו ובהו,.. ״היה אדם ב א ה ל ך״ - זאת היא איפוא התורה הגדולה החסרה לנו עד כה וזאת היא גם תעודת הספרות עתה. עליה לזכור לפחות עתה את אשר היה לה לדעת עוד בראשית התנועה, כי "האדם באהל" הוא המניע הגדול אשר כהו ותכונתו יתגלו בכל המעשים החיצוניים, וכל זמן שהאדם הזה לא יסיר חלאתו מעליו ולא יהיה מוכשר להיות ליסוד חזק אל הבנין החדש, - לשוא יבנו הבונים ולשוא נעמול לתת צורה חדשה מתוקנת אל חיינו הלאומיים: "האדם" המשחת אורב לנו בחרר ובכל אשר נפנה יעמוד לשטן על דרכנו. יום צרה הוא גם יום תוכחה, תחת סבל צרות רבות ורעות יכוף האדם את ראשו ולנו פתוח אז לקבל באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב. תשתמש נא איפוא ספרותנו בשעת הכושר הזאת, ותחת לקרוא את ההלל על ישראל ועל לאומיותו, על יפיפותו של שם וחכמתו וצדקתו, תחת לנטוע בלב בני עמנו גסות רוח המביאה לידי עצלות ושטות, - תחת כל אלה תפקח נא עיני העם על מחסוריו הפנימיים, על התבונות האנושיות הנשחתות הממררות את חייו, על חסרון אחדות וסדרים בכל דרכיו ובכל מעשיו, על חסרון רגש כללי ועבותות חברתיות חזקות, על מריו וקשי־ערפו נגד גדוליו ומנהיגיו, על האהבה העצמית המושלת באישי העם במרה נוראה, על אהבת ההתראות וההתגאות המכסה תחתיה שפלות פנימית, על הנטיה להתחכמות