Pardes · 1892-01-01 · 1 (1892) · p. Seite 7

רואות רק ח צ י דבר? הללו מביטים על העני־ן מצר אחד והללו מצד אחר " ומר אמר חדא ומר אמר חרא ולא פליגי". מעין מחלוקת כזו נראה בימינו בין בעלי "האנושיות" ובעלי "הלאומיות". שתי המלים האלה היו לשני דגלים בידי שתי כתות החושבות אשה רעותה לאויבתה בנפש. אבל אם ניטיב לראות, לא נמצא בין שני אלה המושגים שום סתירה ׳ ובל ההבדל שביניהם אינו אלא ההבדל שבין הכלל ובין הפרט, שבין "איש" ובין "ראובן׳/ בין "אילן" ובין "תפוח". אין במציאות לא איש ולא אילן בלבד? בל א י ש הוא בהכרח או ראובן או שמעון ובו; .ד^אילן - או תפוח או תאנה ובו'? רק במחשבתנו אנחנו הננו מפשיטים מעל פרטי המין או הסוג את צורותיהם השונות ומניחים רק את הסגולות והתכונות המשותפות לבלם, ובכה יוצא לנו המושג המפשט היןצין את הדבר הכללי ההוא הנמצא בכל הפרטים, מבלי שום לב לאותן הצורות הרבות והשונות שהוא מתלבש בהן, בצאתו אל הפועל בכל פרט בתור בריה מוחשית.-גם "האנושיות" אינה אלא מושג מפשט כללי קבוץ אותם הסגולות והכשרונות המשותפים לכל בגי האדם לגוייהם? בעוד אשר "הלאומיות" היא הצורה המוחשית אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם. הראשונה היא איפוא מקור החיים ויסודם, הרוח הפנימי, אשר ממנו תוצאות לכל המעשים וררכי החיים בכל תמונותיהם? והאחרונה היא הצורה החיצונית, המוחשית, השונה בכל עם,אשר ילבוש הרוח הפנימי,בצאתו מן הכח אל הפועל, ואשר בלערה לא יראה ולא ימצא בעולם העשיה. ומאז מעולם היו אמנם בעלי "אנושיות" ובעלי "לאומיות" אמתיים, אך אלה לא יחשבו לשני מחנות העוינים זח את זה, כי אם להפך, העוזרים ומשלימים זה את זה, והם־סופרים ואנשי מעשה. האחרונים אין עיניהם אלא בצורת החיים החיצונית, וכשרואים פרץ ובדק בחיי-עמם, במנהגיו, בחקיו ומשפטיו וכר, הם משתמשים בכחם וממשלתם ומתקנים אותו תיכף, משנים את צורת החיים לפי הצורך, מבלי שיחדרו אל הרוח פנימה, לבקש שם מקור המעות באיזו תכונה אנושית ולהסיר את הסבה הזאת תחלה. תקנות כאלה נראות-וניכרות איפוא תיכף לעשיתן? אבל תחת זאת אינן אלא חיצוניות בלבד, מלבישות את הרוח הפנימי צורה זרה, אשר לא תאותלו ואשר בכל רגע ורגע נבון הוא להשליכה מעליו, ורק בעמל גדול, כשכח המתקנים חזק למדי ומספיק להגן עליה זמן רב, תשוב הצורה החיצונית ותפעול מעט מעט על הרוח לשנותו לפי טעמה. לא כן הסופרים , אשר אין כחם אלא בפה. הם , אם יאבו לתקן את העם, צריכים לתקן את האדם החלה. כי כל זמן שיש שווי־־ערך גמור בין האנושיות והלאומיות, בין הרוח וצורתו? כל זמן שחייו החיצוניים יוצאים כתולדה מוכרחת מן היסוד הפנימי, לא יבין העם את חפץ הסופרים ולא ישמע אליהם. ועל כן, בעוד