Sulamith · 1810-01-01 · 1 Bd. 2 H. (1810) · p. Seite 142

דש;י'הנשידי! י וכד חומרות דקטניות נולדו וצמחו מאור; (עפ״ד ריכ״ס וכיון שנעקר השורש ׳ ממיל1» יגעו הצמחים מאליה: ובעידני על אמ״הזצל־ כמה צער נצטער אותי צדיק על זאת־ כל יה ג המצות היה מתרעכס ואומר אי איישר היל״ אבטליניה למנהג גרוע הלז־ . שהיא הומרא דאתי לירי קולא׳ ונפק מנה חורבה ומכשול (החת אשר חשבו להתרחק ממנו מרחק רב) כאיסור חמץ גמור• כי מתוך שאין מיני קטניות מצויס להמון לאכול ולשבוע־ צרי כין לאבות לחב מצה הרבה בפרטות הענייה ימי שבני ביתו טרוביס. ולא יספיקו להב תבשיליה הרבה לשכר רעבונם מיכדהיס על כרהס 'להספיק דה. מצה־ די להמס לכיתס והיי־ לנעדותב ־ מתוך בר אינס נזהריכס בעבד־; כראוי ובתיבה, עושים אותה גדול" הרבה ושוהים עליה מאד־ קרוי הדבר שנכשלים נאיכר כרת ר״ל ־ גס המצות עומדים להם ביוקר־ ואין יד כדי ארגש משגת לעשותם די שבעם אף כלחם חמץ כד השנה. וקטניות נמצאים בזול בלי טורח ונההר ואתו רי'אמ:יעי,פשמחות2 ייי׳ט. ■ בסברז ח ו ט ר א שאין לה טע סור י ח ־ לכן אשרי שיאהז צדיק דרכו. יהן אוכל למכביר ונפץ את עלול׳ ההומרוה חזרות אל הסלע ואף אס היה נראה גס מדעת אמ״ה זצל שלא ערב אל לבו להתירו כלי הסכמת רבים משום דבריס המותרים ואחריב נהגו כהס אסיר כו׳ איברא הא ודאי ליהא דאוקמה ר״חבכותאי א" נ כגניטד״ה דדטו להד. א״נ היכי דשכיחי עבדי. אשכחן לבזימכיןדהוו מחמיר׳ אמויאי במילא דשךי ^דייבא* מיש־ום פריצות^ דעבדי דמעדבי isnSw ובהפקרא ניחא לה ו מאי דלא שייך האידנא לגמרי גבן בגי אשכנזים דליהלן עכדי וכולן בני תורה נינהו ישראל קדושים ומחמירים ביותר על עצמנש. וכל דבריהם מ״פהכמיט עושיט פשיטא דליכא לטיהש לטידי ־ אלא נראה דה» חש להמון רבה עש שלא הלעוג'עליו מרינה ■ילמקדי ליזז